פיבי היקרה,
אני לא יכול לחכות פה יותר עד יום רביעי אז אני בטח אתפוס טרמפ למערב היום אחרי-הצהרים. בואי להיפגש אתי במוזיאון לאמנות על-יד הדלת ב-12 ורבע אם את יכולה ואני אתן לך חזרה את כסף חג-המולד שלך. לא ביזבזתי הרבה.
שלך,
הולדן
*
"אין טעם להוציא את המצלמה כדי לצלם את זה," אני חושב לעצמי מול בניין הלבנים הכי פשוט והכי יפהפה בעולם, "זה מדהים אבל זה שלידו גם. וגם זה שמאחוריו. הכל נפלא בצורה מושלמת. הרצפה נהדרת, הפסיפס בתחנת הסאבוויי, פסל הנשר מעל מפתן הבניין, הפארק הקטן הזה, שלט החוצות הזה. הכל תפאורה מושלמת לאווירה הנהדרת הזו. מה יעזור לצלם. אלפים כבר צילמו תמונות טובות יותר, אבל אף אחת לא תופסת את התחושה. והיא הדבר הכי מרגש כאן." אני חושב ומוציא את המצלמה בכל זאת, יורה כמה צילומים בכל זאת, מנסה לגנוב את הרגע לתוך העדשה, את האוויר הניו-יורקי המהמם הזה לתוך כרטיס הזיכרון. הוכחה שהייתי כאן. התקיימתי בדבר הזה. תמונות שעוד שנה אולי ישכנעו אותי לחזור.
*
כבר יותר משבוע אני כאן. אי-אפשר ממש לומר שההלם תם כי בשום נקודה הוא לא באמת התחיל. כלום לא באמת העתיק את נשמתי – הכל מרגיש לי די טבעי.
אני כבר מצליח לנווט בעיר בהצלחה חלקית: מלהטט בהתלהבות בין רכבות, תחתיות, אוטובוסים וניווט רגלי בשתי וערב המושלם הזה. את השיטה כבר פיתחתי ובכל רגע אני יכול להצביע על הצפון, או לנחש באיזה כיוון היעד שלי. המפות הקטנות: של העיר, של הרכבת, מחכות לשליפה ושימוש זריזים בכיס. לעולם לא יותר מ-5 שניות. התאפסות וקדימה לדרך.
הרחובות כבר קורצים לי מדי פעם: הנה הדאנקין דונאטס הראשון שלי, הנה הכספומט שהשתמשתי בו, כאן ישבתי לדבר שעה עם ג'ינו, בתחנה הזו התבלבלתי ברכבות, זה ה-Frappucino האהוב עליי.
למדרכות האפורות שיודעות לספר על מיליוני אנשים, יש כבר כמה סיפורים עליי.
אבל אין פרצוף אחד שנשאר.
זה מעולה אבל גם מפחיד בטירוף.
*
ב-4 ביולי, יום העצמאות של הגויים, גיליתי למרבה האושר שג'ינו, בחור טוב מהתקופה בצליל, חי בניו-יורק עכשיו. ארבע הודעות פייסבוק ואנחנו כבר לוחצים ידיים ב-Borders בפן סטיישן, יוצאים ליום מעולה בעיר. דאון טאון, הרובע הפיננסי, קצת צ'יינה-טאון, אנחנו משוטטים והכיוון היחיד הוא של הרוח.
תפסנו בקולומבוס פארק להקה סינית של המון כלי נגינה וסולנית סינית קטנה וצווחנית אחת, שרה בקול רם וצורם להיט שהבריח אותנו מהפארק בזריזות. אפשר רק לקוות שמילות השיר טובות.
שוטטנו בטעות אל הכניסה של מתקן מעצר משטרתי ("למה יש כאן כל כך הרבה ניידות משטרה?" "אולי בגלל שאנחנו ברחוב Police Plaza"). הסתובבנו מיד והגענו לצייר רחוב מעולה שמרסס ושורט לוחית מתכת ואיכשהו יוצא מזה קו השמיים של העיר על גבי דגל ארה"ב. סרקנו חנות גדולה של כלי מוזיקה וציוד הקלטה ונגינה. צילמנו יצירות גראפיטי עוצרות נשימה ב-Lower East Side. ישבנו לסאבוויי בקצה רובע שמאכלס רק יהודים, מסעדות ישראליות ואמני רחוב מוכשרים.
אנחנו מדברים בינינו עברית באמצע הרחוב או החנות וזו השיחה הכי פרטית שיכולה להיות. זה מצחיק כי בעצם מעולם לא הייתי תייר אז לא זכיתי להכיר את האפשרות הזו. אמנם לפעמים אותרה קצת עברית (במיוחד על-יד סניף ארומה שחלפנו במקרה), אבל רוב היום זכינו לבטחון ופרטיות ששמורים לשיחות אחד-על-אחד מאחורי דלתיים סגורות.
אנחנו עוברים ברחוב ומתלהבים מהבחורות שהולכות ממש על ידינו, שבתמימותן לעולם לא יגלו מה אמרנו להן בפנים. שיחה אינטימית שמתאימה יותר לשמירה במילואים ב-2 בלילה מתקיימת לה על המדרגות בתחנת הסאבוויי.
על הכסאות באמצע Herald Square, מוקפים במאות מבקרים שיושבים וממתינים לזיקוקים המיוחלים של מייסי'ס (לא ביג דיל, אגב) – אנחנו מנהלים שיחה רצינית וחשובה יותר מכל שיחה שהיתה לנו כשעבדנו יחד.
לא היה לי מושג כמה חסר לי הבטחון הזה בשפה ובמחשבה שלי, אחרי שבוע שלם של אנגלית בלבד.
לא ידעתי כמה יכולה לתרום לי הזרות הזו.
*
ביום שישי, יום לפני כן, אני מתעורר ממש מאוחר אחרי חתונה שהייתי בה ערב לפני. התארגנות וארוחת בוקר קצרה ואנחנו יוצאים – אני וכל מיני בני-דודים מרוחקים שלא הכרתי לפני השבוע – ל"tracks".
עוצרים בדרך בבית של אחד מהם, עוד בית מרשים עם חצר אחורית אדירה שמאכלסת גן שעשועים קטן ורחבת דשא ענקית. בפינה אחת: אבא וילד משחקים catch baseball, מחליפים תפקידים במגיש ותופס. שני בני-דודים רצים לפינה אחרת ומתחילים לזרוק אחד לשני כדור פוטבול.
אני צריך לשפשף את העיניים שלי כדי לוודא שאני לא כרגע באיזה סרט צ'יזי.
בסופו של דבר הם מצרפים אותי למשחק. פוטבול אני יודע למסור ולתפוס, מסתבר. בייסבול לא. אחרי הרבה ניסיונות הצלחתי סוף-סוף לפגוע עם המחבט בכדור, לכיוון הלא נכון, והעפתי אותו לאיבדון בתוך השיחים של השכנים. נו טוב.
אנחנו ממשיכים בדרך, שומעים ברקע סטנד-אפ היסטרי של כריס רוק על החיים באמריקה. עוצרים ב-drive-thru של טאקו בל ומזמינים מהקול המשובש ברמקול קצת אוכל, קצת שתייה. נוסעים בכבישים רחבים ומגיעים למקום, שהוא מעין פארק סגור (כניסה 2$) שאנשים ומשפחות מגיעים אליו, יושבים בספסלים ומקיימים את הפיקניקים הכי נורמטיביים – עד שקול חצוצרה בוקע מאיזה מרכז וכולם רצים לראות את הסוסים ולהקיש את ההימורים שלהם במחשב.
במירוץ, כצפוי, לא רואים כלום עד שכל הסוסים מגיעים ממש עד לקו הסיום שליד הקהל. ההמונים מאחוריי צועקים את מספרי ההימורים שלהם, כי זה הרי יעזור להם מאוד. כשמציגים את הסוסים לפני כל מירוץ הם נראים נורא עצובים ומסכנים.
אכלתי טאקו – דווקא דבר די טעים – ושתיתי בירה אמריקאית, גוון כלשהו של באדווייזר. גועל נפש. ועוד העזתי להעיר על זה לחבר'ה, שלא קיבלו את העלבון בפנים כל-כך יפות.
לפני שהמירוץ הבא מתחיל פורץ גשם רציני ששוטף את כל הרחבה. אבל בדיוק חמש דקות אחר-כך הוא נעלם והשמש מפציעה מחדש. הסוסים יוצאים למירוץ נוסף.
*
איך שג'ינו ואני עולים מתחנת הסאבוויי בוויליאמסבורג בברוקלין, כאילו מברכת אותנו המוזיקה של להקה צעירה ברחוב, חבורה של היפסטרים צעירי שמנגנים גרסת ג'אז לא רעה ל-Billie Jean. הם ממשיכים אחר-כך לכמה יצירות אחרות, עם חצוצרה, סקסופון, אקורדיון, תופים ומה לא, מרקדים ברחבה. היפסטרים אחרים נאספים מולם ומתנועעים למוזיקה, וגם אנחנו. אבל אנחנו לא היפסטרים.
ממשיכים קצת ברחוב ואני קולט את האווירה של האיזור: אז זה מה שפלורנטין ניסתה להיות. עוברים עוד להקה אנונימית, ועוד אחת, ואז מגיעים ליעד שלנו: מדשאה קטנה ממש על החוף ליד גשר וויליאמסבורג, שמשקיפה על החוף המזרחי של מנהטן.
הדשא מלא במשפחות וצעירים שמשחקים, טובלים בנהר המזוהם, משתזפים או סתם יושבים לדבר (מקום מושלם לדייט, אנחנו מסכימים, ואז שתיקה מביכה). וכמובן – מיס 4 ביולי אחת, שאל להרבות עליה בדברים.
*
ולפעמים בזמן האחרון יש לי דחף לגעת בהכל כדי לדעת שזה אכן אמיתי.
היום הלכתי בשביל עפר להולכים ורצים בסנטראל פארק, שביל בין שתי גבעות קטנות שתחום משני צדיו בסלעים שחורים גדולים. אני הולך קדימה ושולח את הידיים למשש את האבן ולוודא שאני כאן.
השביל מוביל לתוך מנהרה חשוכה מתחת לאחד הכבישים. מנהרה קצרה מאוד אמנם, אבל נמוכה ואפלה לגמרי. אפשר ממש להרגיש את העור בגוף נסמר ואת האישונים מתרחבים כשנכנסים לשם ורק חושך קיים מסביב. כעשרים צעדים אחר כך השמש צונחת בחזרה על הפנים.
Strawberry Fields מאוד חבוי, כך נראה לי, בתוך הפארק הענק הזה. רק לאחר שבדקתי שאני אכן ברחוב הנכון, מצאתי את השלט הקטן שמודיע על שם הגן.
אבל פנימו של הגן כלל אינו סמוי או חבוי: אנרגיות חשמליות עזות תקפו אותי ברגע שנכנסתי וזיהיתי את המקום, ונראה שההרגשה תקפה גם את האחרים שאת ההליכה המהירה בלמו פתאום והפכו בן-רגע לפסלים בגינתו של לנון המנוח.
מעגל ההנחצה על הרצפה שבלבו המילה Imagine ומעוטר בוורדים בצורת סמל השלום – מראה מדהים. אבל מדהים יותר היה לשבת על ספסל ולהביט באנשים הבאים והולכים, אנשים מכל המינים והסוגים שתמיד נכנסים עם ארשת רצינית ואז תופסת אותם ההבעה הזו של "אומייגוד, סטרוברי פילדס". הם לוקחים תורות מסודרים בלהצטלם עם המעגל. הם מחליפים שתי מילים עם חבורת ההומלסים שנראה שיושבת שם עוד מאז שלנון נרצח. והם תמיד יושבים אחר לכמה דקות של השתאות על הספסלים. כל מי שישב לידי פתח איתי בפטפוט קצר.
ניצלתי את ההזדמנות להיות קיצ'י כהרגלי והאזנתי ל-Imagine באוזניות. המבקרים החדשים שנכנסו ויצאו מהפארק נראו כנעים לפי הקצב של השיר. הכמות והמגוון שלהם תרמו ל-Imagine all the people. הוורדים: You may say I'm a dreamer. החיוכים שעל פני כולם: A brotherhood of man.
*
אם רק תחליט שזה מה שאתה רוצה, זה יקרה.
פעם הייתי שונא כשהיו אומרים לי את זה.
