בית חוזר

"כמו שנציג אגודת הסטודנטים הקדים ואמר, ברוכים הבאים לבית השני שלכם."

כך הסבירה את פנינו מזכירת החוג (או משהו) בביתינו החדש, ומיד פנתה להפעיל את מצגת הפאוור פוינט המגוחכת המסבירה את אופן השימוש במערכת הבידינג על הקורסים, גאוות אגף המחשוב של האוניברסיטה משנת 1996.

האוניברסיטה אפורה. האוניברסיטה חמה ומיוזעת. האוניברסיטה מרובעת, מרובעים מרובעים. הדשא של האוניברסיטה אפור. הטיח שעל האוניברסיטה מתפורר, חושף את גופה החיוור והזקן, הנבוך לעומת גודלו. כמה שהיא גדולה ורמה ונחשבת, באותה מידה היא עתיקה, טיפשה ומיותרת. בלב ליבה היא יודעת את זה, האוניברסיטה. אבל הכבוד הישן, הערכים, הם שגורמים לה למתוח את גווה ולדדות במעלה המדרגות הגדולות בכניסה מדי בוקר.

זה לא הבית שלי.

ב-1996, בזמן שסגל אגף המחשוב עבד בהתלהבות על דיאגרמות הזרימה של מערכת הבידינג, אני גרתי באשדוד. התחלתי כיתה ו'.
גרנו שם כבר שש שנים, זה הבית שגדלתי בו. כלומר, גרנו לפני כן במקומות אחרים, אבל כנראה שלגדול זה עניין של גיל קריטי. לעולם, גם כשהייתי תקוע בחורים בצבא וגם כשטיילתי במחוזות האורבניים של אמריקה, גם שלוש שנים לאחר שיצאתי ממנו, זהו הבית שלי. הידיים שלי נעות אוטומטית בדיוק לידית של הדלת הנכונה, אני יודע בלב ליבי כמה צעדים יש בין הסלון למטבח, איזה כפתור מדליק את המזגן, איך מגיעים הביתה ב-4 בבוקר מתל-אביב ברכב, או מהתחנה המרכזית ברגל, איך מכבים את האזעקה במהירות ובלי להרעיש.

לפני בדיוק שישה חודשים עברתי דירה, הדירה השניה שלי. אחרי כמעט שנתיים באבן גבירול, של חיים קטנים ומתגבשים בדירה צפופה תחת הרגשה של לגור אצל במקום לגור, עברתי 2 ק"מ מזרחה, לגור עם החבר הכי טוב והשותף הכי מגניב שיתכן, לדירה עם סגנון וסלון, עם אופי ופוסטרים ואוכל במקרר. ולראשונה זה בית, ותל-אביב היא בית, וניצנים של התחושה הנוחה והיפה הזו.
ואני יודע איך להגיע ברגל וברכב ועל רזי החניה באיזור, מכיר את המלצריות בבית הקפה שלי ואת הקופאיות בסופר. מקבל דואר ומשלם חשבונות והבגדים שלי והספרים שלי והסרטים שלי וכל החיים שלי כאן. ודי קשה להרגיש לבד כשאתה יושב עם השותף שלך לארוחת ערב ובירה מול סרט מהבלוקבאסטר.

כשעבדנו בדקס נהגנו מדי פעם להתפלסף על בית ומהו. בסוף, אם אני זוכר נכון, התפשרנו על "איפה שעושים כביסה".
אז בבית עכשיו אני לא עושה כביסה, אני מחזיר אותה לאשדוד. אולי יש משהו נכון בהגדרה הזו, כי יש לי שני בתים. באחד אני מלכלך את הבגדים, ובשני מכבס (טוב נו, מכבסים לי).
וזה עובד נחמד. כשנמאס לי מהרעש, מהתל-אביביות הדוחה ומהצרה שבעצמאות (כלומר, אי היכולת לראות טלויזיה כל היום), אני תמיד יכול לברוח דרומה.
וכשמשעממות אותי השממה הפרברית, הבדידות והשטויות של ההורים, חמש תחנות רכבת ואני שוב במרכז.

ועכשיו, לפחות כך זה מרגיש, לא בית אחד אלא שניים עומדים בסיכון, עומדים לברוח.

*

כמובן, אף אחד לא יברח. אני מבין את זה, אני לא עד כדי כך טיפש. אבל כך אני נוהג להבין את הדברים שקורים לי: מקצין את הדרמה ורק אז בוחן את ההתרחשויות, את השינויים אצלי ומסביב, את האפשרויות שלי.
כאילו שאי פעם היו לי אפשרויות.

*

טריגרים. זה מה שמניע בסוף את כל האירועים החשובים. זה הדברים הכי קטנים שגורמים לך להבין – לגמרי לחשוב בלי הפרעות – מה הולך לקרות.

כשנחתתי בניו-יורק התרגשתי. אבל, וקצת קשה להסביר, זו לא היתה בדיוק אותה ההתרגשות כמו לפני סרט שחיכיתי לו הרבה זמן, או מפגש עם אדם יקר שהתגעגעתי אליו. זה לא היה כמו לקלוט שאני במטרופוליטן, מביט בפיקאסו הראשון שלי (מבין רבים, בדיעבד). זה היה קצת שונה.
התיישבתי בלימוזינה שלקחה אותי ללונג איילנד ולא ממש עניתי לשאלות של הנהג או של הנוסעים שלידי, כי הייתי מרוכז בחלונות, ברחובות שמבעד, בכבישים הרחבים, בשלטי הדרכים, בבתים, באורות שמבצבצים מרחוק בחושך. זו היתה התרגשות קצת שונה.

למחרת הבנתי מה קורה. אחרי שלוש הדקות הראשונות שלי במנהטן קלטתי שאני הולך, שלא נעצרתי להשתאות. לא היה בום. זה היה מהיר נורא, מהיר באופן מפחיד, אבל מצאתי את עצמי שם. לא פחדתי או הרגשתי אבוד, העיר נראתה כמו שהיא אמורה לראות, האנשים כמו שתמיד חשבתי שאנשים צריכים להיות. זה מגוחך, אני חושב לעצמי, אבל אני מרגיש בבית.

בבית? זה בכלל יכול להיות?

כשסיפרתי לבני הדודים האמריקאים החדשים שלי על התיאוריה שלי, שאנחנו גדלים על מיתולוגיה אמריקאית ולכן אמריקה מרגישה לנו די טבעית, הם חייכו בחוסר הבנה. אני מניח שקשה להבין את מה שברור לך מאליו.

אבל כולם מאשרים: העיר היא מקום כזה.
בשלוש בלילה, בקומה עליונה של פאב סובייטי מגניב באיסט ווילג', בחורה חמודה (אנה, קראו לך?) מנסחת יפה. "זה מדהים, זה מקום ענק ועמוס, וכולם מרגישים בו בבית. וכנראה שאלו 8 מיליון אנשים שלא ירגישו לגמרי בבית בשום מקום אחר. יש משהו באופי שלה, הוא מזמין אותך אבל גם נשאר קול ויוקרתי". כן.

2. אני כבר החלטתי, ב-30 הדקות הראשונות שלי בעיר, שהמשימה שלי היא לעבור לכאן. לא לגור, לא לזמן קצר. סתיו, אם זה מרגיש לך כל-כך כמו בית כאן, למה לא לעשות את זה בית! החלטתי שאני אבדוק על לימודים או עבודה כאן או משהו.

ככה כתבתי (רק, באנגלית מתלהבת) במייל לסתיו ביום השלישי של הטיול שלי. אלה מחשבות כל כך בוסריות ובוטות וילדותיות אבל לא איכפת לי. בחיים לא הרגשתי ככה.

חתיכת טריגר. אחרי יותר מדי שנים של הסתפקות, הצטנעות, שאיפות קטנות. פתאום כל-כך הרבה בטחון צף לי לראש.

*

וושינגטון די.סי. איתי ואני משתרעים על הספות ב-common room של ההוסטל. שנינו אחרי מקלחות, רעננים אבל גמורים מעייפות. ככה זה יום של טיולים ברחבי ה-National Mall על כל האטרקציות המפורסמות (ולא סטארבאקס פתוח אחד לישועה). אנחנו מתכננים לצאת. איתי עובר על קלסר ההמלצות של ההוסטל, אני בודק את המייל שלי באייפון שלו. כמה דקות אחרי זה, הוא מקבל מייל. קורא אותו, צוחק בהתלהבות ודוחף לי את האייפון לפנים, שאקרא. אני קורא ופניי קופאות.

איתי קיבל הצעה מחבר מהצבא, שעובד עכשיו בחברת אינטרנט אמריקאית. הוא זוכר שאיתי בתחום, ומזמין אותו להצטרף לחברה שיושבת בניו-יורק סיטי. הם יסדרו ויזות והכל. אני עדיין בהלם כשאיתי כבר מנסח לו תשובה: 'אני לומד עכשיו, ולא מעוניין בעבודה, אבל יש לי חבר טוב שיושב לידי ואוהב יותר ממני גם את העבודה וגם את ניו-יורק'. לא עוזר לי להתווכח איתו שיקח את העבודה בעצמו. הוא שולח.

חצי שעה אחר-כך אני כבר שולח להם את קורות החיים שלי, אחרי שדיברנו איתו בטלפון. קבענו להפגש לראיון עבודה כשאחזור לניו-יורק. "יפה לך 'כשאחזור לניו יורק'", איתי צוחק עליי. אני עדיין בהלם.

*

בסיום הרוד-טריפ הקצר שלי במזרח היבשת, חזרתי לניו-יורק. למחרת נסעתי לראיון עבודה בבניין במרכז שדרות ברודוויי, 2 דקות מטיימס סקוור.
כנראה שרוב השיחות באותו היום היו בנושאים "אתה מעוניין לעבור?", "נראית לך ניו-יורק?", "תרצה לגור בניו-יורק פעם?", "אז אתה נשאר? או נוסע וחוזר?", "מתי תוכל להגיע". הכל נהיה כל-כך סופי כל-כך מהר.

כשסיימתי את יומי שם במשרד, יצאתי לרחוב והסתובבתי קצת ברגל באיזור. דכדוך קל תפס אותי פתאום. כמה תמוה. אפילו הגלידה הכי טובה שאכלתי בחיי הצליחה לעודד אותי רק לדקות ספורות. הלכתי סהרורי ברחבי מנהטן. קצת מאושר, קצת עצוב, קצת לחוץ. הרגליים לקחו אותי עד לסנטרל פארק, אז נכנסתי. בחרתי לעצמי גבעה ירוקה נמועה, הגעתי אליה, מצאתי לעצמי עץ קטן ונשכבתי מתחתיו. עצמתי את העיניים וניסיתי לא לחשוב על כלום. אבל במקום כלום, כל החודשיים המדהימים האחרונים עברו לי מתחת לעיניים.
אז שלפתי מהתיק את המחברות שכתבתי, מסתבר שמולסקין זה דבר אפילו יותר יפה כשהוא מלא ומרופט, וקראתי. מהיום הראשון שלי בנתב"ג ועד היום. קראתי את כל קורות הטיול, את מה שעבר לי בראש ובלב וכל אירוע שחשבתי שיהיה ראוי לציין.
את הקריאה סיימתי עם חיוך על הפנים. החזרתי את המחברות לתיק וישבתי עם הגב לגזע העץ. אני זוכר שבחרתי בכוונה לא לשמוע מוזיקה, ובמשך כמעט שעה ישבתי שם, אכלתי Skittles ובהיתי. בדיוק מולי, מעבר לכרי דשא קטנים, ה-Victorian Gardens, פארק שעשועים בדרום סנטראל פארק. המון אנשים, ילדים ומבוגרים, התרוצצו בתוך וסביב המתקנים. הקולות היו של ילדים משחקים, של מתקני שעשועים פועלים ושל מוזיקת סיקסטיז שמחה מהרמקולים.
אני לא יודע למה תפס אותי פתאום כזה עצב. אולי זה היה השוק של פנטזיה שהופכת למציאות. אולי זו המציאות של התלבטויות והחלטות קשות. אולי זה געגועים לבית ולחברים שכבר התחילו מבעוד מועד. ואולי זה סתם כי באמצע הטיול שלי ראיתי יותר מדי קוד PHP.

*

בסוף חזרתי הביתה.
כשהתקרבתי לביקורת הדרכונים בארץ, נזכרתי שג'ינו הזהיר אותי שזו תהיה נקודת הדכאון שלי. אבל לי כבר היתה נקודה כזו קודם, עוד בלונדון, כשהגעתי לשער של הטיסה לנתב"ג, כששמעתי את כל העברית וראיתי את כל הפרצופים הישראלים. אבל הוא צדק. קשה לי להצביע מה בדיוק גרם לזה, העומס והבלאגן והעליבות והתחושה שם שביאסו אותי. בשביל מה בכלל לטוס חזרה.
חיבקתי את ההורים ונסענו נסיעה עייפה ב-6 בבוקר לאשדוד. הגעתי לבית וזרקתי את התיקים בחדר, לקחתי לי כוס ומזגתי מים, נשכבתי על הספה מול הטלוויזיה. ואז חטפתי שוק על איך לא שכחתי כלום, איך אני עדיין בבית פה. (ברור שלא שכחתי כלום אחרי חודש וחצי; איזה טיפש אני; רק שהחודש וחצי האלו היו משמעותיים לי כמו חמש שנים; חיים אחרים; הרגשה מוזרה מאוד; כמה בתים כבר יכולים להיות לך?)

*

עוד טיפה יותר מחודש, אם הכל ילך כמתוכנן, אני אטוס לניו-יורק. אני כבר אזהה את הכבישים, את החבר'ה מהעבודה ואת המשפחה שביקרתי אז. אני שוב אשן אצלם לפני שאמצא לי מקום קטן לגור בו, שיעשוק לי את חשבון הבנק וינסה להיות עוד בית, בית אמריקאי. אני אנסה להסתדר לבד עם עבודה גדולה, עיר גדולה, מדינה גדולה. עם החברים והמשפחה והספרים שלי במרחק 9,000 ק"מ ממני.

אני לא יודע אם לעשות את זה. אבל החלטתי שכן. החלטתי שעדיף לנסות, לא להמנע מדברים בגלל חששות ודאגות.
ובמקרה הכי גרוע – הארץ תחכה לי כאן.
אולי.