ב-12 בדצמבר התרגשנו מאוד. מי היה מאמין. שנחיה. ונזכה לראות את הרגע הזה. כל כך נדיר. אחרון ממינו. שלושה צמדים זהים של ספרות – שתיים-עשרה, שתיים-עשרה, שתיים-עשרה (או שמא שניים-עשר שניים-עשר שניים-עשר)? אחד אחרי השני, התאריך של היום, הלועזי, המדויק. יופי כזה אלגנטי. כלומר, בתנאי ששוכחים שהשנה אינה שתיים-עשרה, אלא אלפיים ושתיים-עשרה. אז עושים מודולו אלפיים. מה זה מודולו אלפיים לעומת האוניברסליות של היופי?
לכל היופי הזה של העולם צורף עוד בונוס מפתיע: 12 בצהריים. מי ידע ששעה כל-כך משמימה יכולה להיות כל-כך יפה! היופי נולד בצירופים. בשתיים-עשרה בדצמבר (אלפיים ו)שתיים-עשרה, 12 בצהריים זו השעה הכי יפה בעולם. 12:12 הדקה הכי יפה בעולם. 12:12:12? קשה לתאר במילים. יקום שלם עצר את נשמתו לשניה אחת (כל אחד באיזור הזמן שלו, כמובן) ולגם את היופי.
אחר כך במהדורת החדשות (כל אחת באיזור הזמן שלה) נזכרנו בגלובליות של היופי, כשסיפרנו כולנו, לעצמנו, לצאצאינו, על השניה היפה הזו.
דניאל מניו-יורק היה בעבודה באותה השעה, הוא בדיוק קרא מייל שהוא קיבל שעה לפני כן.
ז'אק מצרפת ישן עד מאוחר והתעורר ב-1 באותו יום.
לנה מחולון הייתה באוטובוס לכיוון תל אביב.
צ'אן מתאילנד בדיוק מרח חמאה על הלחם, ומגישת החדשות התוודתה בחיוך שגם היא אכלה לחם באותה שעה.
ואני חשבתי על הסיפור שלי עצמי, הרגע ההיסטורי שלי. היה 12:11, והסתכלתי בשעון של הטלפון דקה, ואז היה 12:12, והכל נהיה טוב.