מעולם לא התחלתי משהו שלא הקפדתי בו. זהו כמובן, שקר מוחלט. את הבלוג הזה ממש לא עדכנתי כבר יותר משנה, ובמשך שנה לפני כן, ועוד שנה לפני. יש בו שש טיוטות לפוסטים מפורטים שעמלתי עליהם ואף פעם לא סיימתי ולא שלחתי. לא כולל הטיוטה הזו, של הפוסט הנוכחי, שאני לא יודע אם אספיק לסיים או לא. זה לא שלא רציתי לכתוב כל השנים הללו – דווקא רציתי. מאוד רציתי. פשוט הייתי צריך לארגן את המחשבות, למצוא את הרעיון הכי טוב, לחדד את העפרונות שלי, להשיג את היצירתיות.
אני אלוף בלהתחיל. אני אלוף בלחקור את הכלים, לחפש את המחברת, את העט. אני אלוף בלהירשם לפלטפורמה החדשה. אני אלוף בלכתוב – ״שלום. זה הפוסט הראשון שלי. אולי כאן אמצא את הנחלה״. אני אלוף בלהתחיל ולהתחיל שוב ולהתחיל מחדש ולהתחיל שוב. אני אלוף בלהתאכזב שוב ושוב ושוב מעצמי שלא המשכתי, לא סיימתי, לא מיציתי, לא מצאתי את מה שחיפשתי. ״שלום. זה הפוסט הראשון שלי״. להתחיל מחדש ולהתחיל שוב. אני אלוף בלהתחיל. ולעצור ולהביא ספל תה ולהתחיל עוד פעם ולחדד את העפרונות ולסדר את הספרים לפי הצבע ולהתחיל מחדש.
שלום. זה לא הפוסט הראשון שלי. הייתי כאן כל הזמן הזה. חיכיתי ועכשיו אני מוכן. אני ממשיך מכאן. אין יותר צורך לחדד את העפרונות שלי, הם חדים מספיק. אפילו הקהים ביניהם יטביעו את חותמם.