ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי, מייקל שייבון, 2000
סמי ויוזף הם שני דודנים יהודיים שנפגשים לראשונה כשהם בני 17 ו-19 בדירת משפחתו של סמי בברוקלין, לילה אחד ב-1939. יוזף, מעתה ג׳ו, השאיר מאחור את המשפחה וכל חייו בפראג, והגיע לגור עם קרובי המשפחה היחידים שלו מחוץ לאירופה. במהרה הם מתחברים לידידות מרתקת, ושותפים ליצירתה של סדרת קומיקס שוברת קופות, האסקפיסט, גיבור-על המסוגל להימלט ולהשתחרר משלשלאות – הן ממשיות והן מטאפוריות. האסקפיסט הוא מה שהעולם של 1939 צריך – אמן הימלטות שישחרר אותו מהעוולות של אירופה, ושישחרר את יושביו מהסבל הנורא שבחוסר-האונים של הסתכלות מהצד.
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי הוא סיפור מהמם במובן המילה המקורי – יותר מפעם אחת נתקפתי על-ידי המילים ועליי היה להתיישב לרגע, להירגע מהמכה. לבי נשאב לסיפור המרגש הכורך בתוכו הרבה היסטוריה (דור הזהב של הקומיקס האמריקאי, יהדות פראג ערב המלחמה, ניו-יורק וארה״ב של שנות ה-40 וה-50, מלחמת העולם השניה מהזווית האמריקאית), תהיות עמוקות (על מקומה של האמנות בחברה, על מקומו של האקפיזם בחיינו, על משפחה ועל תמימות) וסיפור אישי ואינטימי ממש, על שני דודנים קרובים ללבי.
במידה מסוימת, בלב הסיפור נמצאת הילדות. אותו דבר יקר מכל שאנחנו נולדים לתוכו ומבלים את חיינו בשמירה עליו. הילדות היא התמימות הראשונית של תינוק, כשם שהיא התקווה שלנו לעולם נקי וחף, בו יוכלו ילדינו לחיות חיים תמימים. כמבוגרים אנחנו כמהים לראות את הטוב בעולם כשם שילדים מרשים לעצמם. 1939 בארצות-הברית היא זמן ילדותי ותמים, רגע לפני ההתפכחות המרה של פרל הרבור והכניסה למלחמת הזוועה באירופה. מרגע זה העולם לא ישוב להיות מלא יופי ותקווה יותר, וזו זו הטרגדיה של החיים הבוגרים.
לבו נחמץ למראה שטח היריד העצום, שלא מזמן שרץ דגלים וכובעי נשים ואנשים שחשו ממקום למקום במיניבוסים, ועתה היו בו רק מרחבי בוץ ואברזין ועיתונים מתעופפים ברוח, שהתעכבו פה ושם על גדם צנום של עמוד-תמיכה, או על ברז שרפה, או על העצים העירומים שמשני צדי השדרות והטיילות הריקות. הביתנים ואולמות התצוגה בצבעי סוכרייה, המעוטרים בטבעות שבתאי, בברקים ממוזלגים, בסנפירי כרישים, בשבכות מוזהבות ובחלות-דבש, הביתן האיטלקי שחזיתו התמוגגה תחת מפל מים תמידי, הקופה הענקית, המקדשים העקלתוניים, חמורי הסבר, של אלי דטרויט, המזרקות, השערים ושעוני השמש, פסלי ג׳ורג׳ וושינגטון ושלטי ״חופש הדיבור והאמת מורים על הדרך לחופש״ קולפו, הופשטו, פורקו, נהרסו, דוחפרו לערמות, הועמסו על ארגזי משאיות, הוטלו לדוברות, נגררו אל מחוץ לפתח הנמל, ונשלחו אל קרקעית הים. זה העציב אותו לא משום שמצא אלגוריה מאלפת או לקח חריף על הבלותן של תקוות אנוש ועל אפסותו של הדמיון האוטופי בהעתקתו של חלום-קיץ זוהר למדמנה ענקית וקפואה בדמדומי ערב של ספטמבר – הוא היה צעיר מדי מכדי לחשוב במושגים כאלה – אלא משום שהוא אהב את היריד, וכשראה אותו בכך, הרגיש בלבו את מה שכבר ידע, שעל היריד, כמו על הילדות, הקיץ הקץ, והוא לא יוכל לשוב ולבקר בו לעולם.
קומיקס הוא מדיום תמים – סיפורים מאויירים בצבעוניות על גיבורים בעלי כח עצום ומצפן מוסרי מושלם, שמקדישים את חייהם להצלת העולם מפני פושעים רשעים. קל להבין כיצד הפכו הסיפורים הללו פופולריים כל-כך בארצות-הברית של טרום מלחמת-העולם, במיוחד לצד טפטופי הידיעות על המתרחש במדינות אירופה. קל גם להבין מדוע בתום המלחמה, אחרי שהזוועות האמיתיות נחשפו ובזמן שחיילים הלומי-קרב חוזרים למשפחותיהם (ומשפחות אחרות מתחילות ללמוד להתאבל), קרסה ממש תעשיית סיפורי הגיבורים, והיתה צריכה להמציא את עצמה מחדש באמצעות עלילות קדרות יותר ומוסר מעורפל יותר.
אחת הטענות המרכזיות של הביקורת שהוטחה כלפי ספרי קומיקס בשנות החמישים (ושיאה בשימוע בנושא בסנאט האמריקאי) היתה שהספרים מייצרים במוחות הילדים אסקפיזם, דיסאסוסיאציה מהצדדים הלא-נעימים בחיים, שעלולה להחליש אותם כבני אדם. בעולם של 2015 (מחר 2016), ברור לנו שהאסקפיזם מקיף אותנו מכל הכיוונים, ומקובל בזרועות פתוחות – אנחנו שמחים לברוח אל החיים הגדולים של הקולנוע והטלויזיה ואל החיים הקטנים של הרכילויות והפייסבוק, ולו כדי להמנע מלהסתכל בפנים למציאות שהיא לעתים קשה מנשוא. בניגוד לטענות הנישנות, אין זה דבר חדש – רדיו, ספרים ושיטות אחרות כולן שירתו ומשרתות את אותה המטרה כבר שנים רבות. ומעבר לכך, האין מדובר בדרך טבעית להתמודדות? האין החיים לעתים קשים, רעים, עצובים, או סתם משעממים, ואין לאן לברוח, אלא לתוך ספר טוב?
זה היה אבסורדי, אבל מתחת לחוויית קיומו בעולם, בשכבת קדם-קמבריון, היתה טמונה ציפייה שמתישהו – מתי? – הוא יחזור אל הפרקים הקודמים של חייו. הכול היה שם, אי-שם, מחכה לו. הוא יחזור אל תמונות ילדותו, אל שולחן ארוחת הבוקר בדירה שליד גראבן, לפאר האוריינטלי של הציבילסשווימשולה; לא כתייר בהריסותיהם אלא ממש, בפועל; לא באמצעות קסם, אלא כדבר מובן מאליו.
ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי
מאת מייקל שייבון, 2000
מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת עם עובד, 2003
Goodreads עם עובד