עברו שלוש שנים מאז, זה מרגיש אתמול ולפני מיליון שנים בבת-אחת.
שום דבר שהיה לי לפני האחד באפריל 2008 לא נשאר אותו הדבר עד השני באפריל 2008. זהו, כמובן, משפט דרמטי להחריד, וברור שאינו נכון. אבל באופן מחריד עוד יותר – האירוע המינורי של האחד באפריל ההוא היה דרמטי ממש, אבסורד מהסוג שמופיע רק בחיים.
ואיכשהו יצא שלא סיפרתי את זה אף פעם, זה נשאר בגדר מעשיה של מי שהיה שותף ועד לזה. בקושי נותרו ראיות. אפשר כמעט שלא קרה בכלל. אבל זה כן קרה. כלומר, ובכן.
מעשה שהיה כך היה.
סוף מרץ, ערב שישי. אני חדש בעיר ובכלל בעולם הזה. איתי מזמין את שגיא ואותי לארוחת ערב שישי ושנינו נקראים בשמחה כמטיילים בגולה בסניף חב"ד. אכלנו ובעיקר שתינו, ואני לא זוכר יותר מדי מהארוחה הזו מלבד לרגע אחד שבו פטפטתי קצת על הלימודים לפסיכומטרי שתכף אפצח בהם.
השיחה גלשה למילות פסיכומטרי, ומישהו אמר גושפנקא. תהיתי בקול מה זה, ומיד כשענו לי הרשאות גיחכנו. שלושתינו, הרי, עובדים כרגע בדקס, מתכנתים ובעיקר נאבקים במערכת המסורבלת שכתבנו, וגולת כותרת הסרבול היא כמובן, מערכת ההרשאות. חה חה. חה.
דינג.
את החשבון לא היה קשה לי לעשות. בתוך שניות בודדות נרקמה התוכנית וההחלטה: בעוד כמה ימים יהיה האחד באפריל ואעלה מתיחה לאחד האתרים שלנו. מתיחה קטנטנה, עדינה, לא מזיקה ובהומור בריא. באמת שלא תוכננה אף הגזמה: לרגע אחד מצחיק של האחד באפריל, אסובב את האתר על צירו ואחליף בו את כל המילים, אחליף את השפה. מעתה, אמור גושפנקא.
כשהגעתי למשרד בבוקר האחד באפריל הכל היה מוכן לי בראש.
העבודה היתה כבר ממש פשוטה. במערכת שהשתמשנו בה אז (ולא קיימת יותר), כל מה שקשור לטקסטים היה מוגדר בקובץ שפה נפרד. כל מה שהייתי צריך זה לכתוב קובץ שפה חדש בעברית ארכאית, ולגרום לו לדרוס את הישן.
במהרה משתמש הפך לאושיה, קהילה הפכה לאגודה, פורום לרב-שיח, בלוג ליומן. המסך הראשי בירך את המשתמשים (אושיות) לשלום והציע לחבור לאתר בעזרת שם וצופן (האם שכחת צופנך?), לבדוק את המיצגים החדשים באתר ולשגר מברק לרע. וכמובן, לנהל גושפנקאות.
סיון, מנהלת המשרד, נכנסת ורואה אותי מתקתק בשקט. היא שואלת והחבר'ה עם פנים ריקות, חושדת אבל שותקת.
אני בודק איך זה נראה לפני שאעלה. סך-הכל, חשבתי (ועודני חושב), די מצחיק. ובעיקר: עדין ונעים לעין, מעלה חיוך.
כמה שניות של היסוסים, טיפה אומץ, לחיצה גורלית על Enter וזה באוויר.
שבע דקות ממש מצחיקות הגיעו מיד. הלינק עבר בצ'אט ובמשרד, אנשים התפעלו, צחקו. אני חצי צוחק חצי מפחד.
היו אפילו כמה גולשים ששמו לב ושיבחו.
ואז הטלפון צלצל, "הלקוח לא אוהב את מה שעשית. תוריד את זה ונדבר עוד מעט". אז הורדתי (כמו שהיה קל להעלות, היה קל להוריד) וחיכיתי.
בינתיים הגיע בחור למשרד. מתכנת חדש מטעם לקוח כלשהו. לא משהו ששמעתי עליו. לא משהו שאמרו לי איך לטפל בו. הבוסים לא כאן ואני לא מעוניין להתקשר אליהם. הושבתי את המתכנת בהפתעה בצד שיגלוש באינטרנט עד שמישהו יגלה מה הוא בכלל.
ואז נכנסה למשרד אישה עם כלב גדול. בחיי. היא ישבה ושתתה מים וסיפרה לנו את סיפור חייה הארוך והמטורלל בזמן שכולנו מחליפים מבטים ובודקים מי יהיה הגיבור שיעיף אותה (הכלב שלה היה באמת גדול). בסופו של דבר סיון היתה הגיבור. וכל הזמן הזה אני חצי צוחק חצי מפחד. מתוח. מה הולכים לומר לי.
ואז אחד הבוסים הגיע, ואמר לי ללכת הביתה. לא פוטרתי, יש לדייק. קיבלתי חופשה.
נסער, יצאתי והלכתי לשבת במה שהיה פעם סניף של קפה ג'ו. אין אותו כבר. היה לי תלוש לקפה ומאפה והם היו טעימים. לקחתי אוטובוס הביתה, ואני זוכר שהיה לי מוזר מאוד להסתכל על הדרך כשהיא מוארת באור של צהריים. עוד לא קרה לי לנסוע בדרך הזו בשעה הזו.
הגעתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות. פתחתי לגמרי את חלונות המרפסת לספוג את השמש (עוד דבר שהיה לי מוזר) ודיברתי שיחות קצרות בטלפון, מסונוור מהשמש שבדיוק מולי. אני זוכר בדיוק את ההלם. עשיתי שני סיבובים במקום ונמאס לי. הלכתי לחדר כושר שהיה ממש מתחת לדירה שלי והתאמנתי. קיבלתי טלפון מהבוס, אז התקלחתי וחזרתי לדירה. הוא הגיע ודיבר איתי, שיחה ארוכה ואמיתית. אומר שרצו את הראש שלי, אך כמובן שהוא רוצה שאחזור, ושהם יסדרו את זה. הוא עזב והשאיר אותי מבולבל.
יצאתי והלכתי ברגל המון, עד החוף ואז בבן-יהודה עד לפרישמן ואז לדיזנגוף פינת פרישמן, איפה שפעם היה המשרד שלנו ומה שתמיד היה בשבילי הנקודה הכי שווה בתל-אביב. כאן גדלנו ובשביל זה הכל היה שווה את זה.
נכנסתי לסגפרדו, בית הקפה שלנו, וישבתי בפינה, המקום שלנו. סיון, שלומי, איתי ושגיא הגיעו וישבו איתי. מדובבים אותי, ויוצאות לי מהפה המילים "אני לא חוזר". מנסים לשכנע אותי, להרגיע אותי. אני שם טיפ והולך, הביתה.
למחרת הלכתי לים וכמה ימים אחר-כך הגעתי למשרד וישבנו בחדר ישיבות ואמרתי להם שאני לא חוזר, שהספיק לי. לא הייתי בטוח בזה אז, גם עכשיו אני לא בטוח. איך אפשר להיות בטוח בדבר כזה? עזבתי את הבית. עבדתי בדקס כמעט שנתיים* וכולם שם החברים הכי טובים שלי. ומשהו קורה והוא בכלל באשמתי ואני מחליט לקום וללכת. רק כמה חודשים לפני כן עזבתי את הבית האמיתי שלי, בית הוריי, והנה שוב אני הולך.
איך אפשר לעזוב את הבית? אי אפשר. כשעזבתי את הבית של ההורים שלי זה היה נורא זמני, בחלקים. זה היה רציונאלי, כדי להיות קרוב לעבודה. דירה מחבר. לא העברתי בגדים או רהיטים. זה קרה נורא לאט ואף פעם לא היה רגע אחד דרמטי שבו העמסתי מזוודות ברכב ונישקתי את אמא לשלום. אי אפשר לעשות דבר כזה.
אבל איכשהו עושים את זה.
יצאתי מחדר הישיבות וחייכתי לחברים. לא היה לי מה להגיד. עשיתי שלום והלכתי. שגיא רדף אחריי לחדר מדרגות, ואמר לי בהצלחה. יצאתי.
הייתי בחופש. ואז התחלתי לעבוד בצליל בקניון רמת-אביב. מוכר בחנות תקליטים. זה אמנם לא Championship Vinyl, אבל זה היה מספיק טוב. מספיק טוב? זה היה מעולה. עבודה עם אנשים בגילי. ילדים כמוני. אוהבים מוזיקה. שומעים מוזיקה. מוכרים מוזיקה. קונים מוזיקה. עבודה במשמרות, בלי הרבה אחריות, עם המון כיף. עומדים על הרגליים שש שעות. מסדרים דיסקים לפי ז'אנר, לפי אלפבית. חופש. אחד המקומות שהכי נהניתי לעבוד בהם, ולא בזכות המקום או העבודה. פשוט בזכות האנשים ובזכות המוזיקה.
היה בזה משהו, בלעשות את הצעד הזה אחורה. להגיע למשמרות במקום לפגישות. לתת לאנשים מוזיקה שאתה אוהב, וחיוך. להיות מוקף בחופש, מהזן התיכוניסטי. לפלרטט עם לקוחות ולפטפט עם שאר העובדים. לסיים משמרת ולנסוע הביתה עם האייפוד באוזניים.
השחרור שאחרי השחרור.
למדתי לפסיכומטרי. עשיתי פסיכומטרי. לא רציתי לעזוב את צליל, אבל קיבלתי הצעת עבודה בסטארט-אפ חדש, ותמיר, שהיה המנהל שלי בצליל, אמר שהוא לא מוכן שאשאר בצליל ולא אקח אותה. אז לקחתי אותה.
זה היה Internet Is Fun. ישבנו באלנבי במשרד שמשקיף לים וכתבנו את המוצר הכי מגניב שעבדתי עליו. עבדתי עם האנשים הכי כריזמטיים, מוכשרים ומעוררי השראה שהכרתי. אי אפשר היה לשבת על-ידם בלי להדבק בזה, ההתלהבות שלהם לגבי הכל, ולגבי העבודה ולגבי המוצר.
הם אנשים טובים ונחמדים והם גם בוסים אבל הכי איכפת להם שהמוצר יהיה מגניב. שמה שנעשה יהיה טוב ולא סתם, וזה כל מה שחשוב. זו גישה תמימה אבל גם מפוכחת. זה גאוני וזה הדבר היחיד שעכשיו אני יכול להזדהות איתו. אי אפשר לעבוד על דברים לא טובים. אין למה.
והם קלטו אותי.
בדקס כמובן העריכו אותי מאוד ואהבנו להיות ביחד, היינו כולנו חבורה די מאושרת. אבל כל מי שהיה שם הכיר אותי כבר שנים ועכשיו פתאום, ב-IIF, היו אלה אנשים זרים וחדשים. הגעתי לשם דרך חברת השמה. שום קשרים. אנשים חדשים ומוכשרים שלומדים להכיר אותי ולגמרי מזהים אותי, רואים מאיפה אני בא. זה חיזוק עצום לגלות שאתה יכול להרשים אנשים חדשים.
ולמדתי כמה אני יכול לאהוב את העבודה שלי. כמה אני אוהב את התחום הזה וכמה הוא נוגע לליבי. וכמה שאני אוהב את מה שאני אוהב, דווקא את הצדדים של ממשק משתמש, של עיצוב, של איפיון מוצר.
וחוויתי רגעים של בטחון. אתה במקום הנכון, עושה את מה שאתה רוצה לעשות. וככה צריך להיות. ובטחון הוא סוג של חופש, אחרי הכל.
מעניין אותי לחשוב על זה, איך רעיון קטן ומשעשע בראש שלי (אפילו לא כזה משעשע) הפך לסיפור ענק שהפך חזרה לכלום.
איך צעד אחד אחורה לקח אותי שניים קדימה, נתן לי את השקט שהייתי צריך בשביל לחשוב ואת הלקחים שהייתי צריך ללמוד.
איך כל הבלאגן הזה הוביל אותי לכאן.
מאז עבדתי בארבעה מקומות אחרים, התחלתי ללמוד, עברתי לניו-יורק ואז לירושלים ואז שוב לתל-אביב.
חיי הפכו לקפיצה ממקום למקום ורעב בלתי פוסק לגדול ולהתפתח. לא מספיק לי לא להצליח. נהייתי תזזיתי לטוב ולרע.
זה רע, לפעמים. בראיונות עבודה אוהבים לשאול למה עזבתי את דקס. הייתי שם הרבה זמן. הייתי ראש צוות ועזבתי להיות מפתח.
"הגיע הזמן להתקדם לדברים טובים יותר", אני אומר להם בדרך-כלל.
פעם, בראיון אצל אנשים שהכירו איכשהו את הבוסים בדקס, נתתי תשובה כללית שכזו.
"אבל שגיא," אחד מהם אמר, "למה אתה לא מספר את הסיפור של אחד באפריל?"
*
חזרתי לכתוב!
…סתם. אחד באפריל.
^ אני יודע שזה לא כזה הרבה זמן, אבל בשביל מי שהיה רגע לפני כן חייל משוחרר זה היה נצח.