לפני ארבע שנים עברנו דירה. חברה של סתיו סיפרה על דירה נאה לזוג שמתפנה, לנו נמאס מהדירה שלנו, התזמון היה טוב, אז באנו יום אחד לראות את הדירה כדי לחוות דעת ולהחליט. באנו ברגל והיה חם בחוץ, ולא הכרנו כלל את האיזור, אני זוכר שהתלבטתי לגבי האיזור. הגענו לבניין ונעצרנו מיד, משתאים. בית קטן אך מרשים ניצב מולנו, בולט ביופיו ברחוב. עיצוב אקלקטי מלא באהבה לתל-אביב של פעם. לכאן הגענו.
הקלדנו קוד בדלת שהכניסה אותנו ללובי השיש הקטן. לבית הזה יש סוד והוא שהלובי וחדר המדרגות בנויים כך שהם קרירים ונעימים גם בימי הקיץ הלוהטים של תל-אביב. אין דבר שאני שונא מהחום של יולי-אוגוסט וכך ידעתי שכן, הגעתי למקום בשבילי. עלינו לדירה ופגשנו את הזוג העוזב, וראינו דירה קטנה ונעימה עם מטבח אמיתי וסלון אמיתי וחדר שינה, ובעיקר הרגשה טובה של משהו שיכול להפוך לבית, יותר מהמקום הקודם.
וצדקנו. יצא שסו פאר, זו הדירה שגרנו בה הכי הרבה זמן, וזה המקום שהכי הרגיש לשנינו כמו בית. האיזור שהיה לי זר קודם (״איפה אני אמצא קפה טייק אוואי באלנבי?״) הפך לשכונה מדהימה שאני יכול בה להנות מכל העולמות – מצד אחד שיברכו אותי בשמי בבית הקפה המקומי ויכירו אותי במכולת ובמכבסה והשכנים ברחוב, ומצד שני להיות קרוב לכל דבר בעיר, ללכת עשר דקות עד המסעדה שקראנו עליה אתמול, או לחוף הים, או חמש דקות לבאר, או לעשות טיול קצר בשינקין או ברוטשילד או בנווה צדק. במקום הזה הכי הרגשתי את תל-אביב ואת התל-אביביות, ואין זה מובן מאליו.
חווינו לא מעט בארבע שנים האחרונות – טיילנו, למדנו, עבדנו, התברגנו. אימצנו כלבה מדהימה שהפכה אותנו למשפחה קטנה לכמה שנים, ואיבדנו אותה ברגע נורא שאנחנו עדיין מנסים להשתקם ממנו. עכשיו, כשאנחנו עוברים, והדירה אט-אט מתרוקנת מהדברים שלנו והופכת בחזרה מבית לדירה, חושפת בחזרה את הקירות הלבנים שהתחבאו מאחורי החפצים שלנו, הראש שלי מוצף בזכרונות של רגעים קטנים שהפכו את החיים פה לטובים.
**
לקפוץ לסרט בערב, בכיכר דיזנגוף ב״רב-חן״ או ב״לב״ בסנטר, ואז לבלות את ההליכה חזרה דרך קינג-ג׳ורג׳ בשיחה על מה שהיה ובניתוחים של מה שראינו.
להתעורר מוקדם ולשים נעליים מהר מעל הפיג׳מה, להוריד את מייבי לטיול קצר בגינה של ביה״ס או עד שינקין וחזרה או לדשא ברוטשילד.
לקפוץ ל-WayCup (קפליקס לשעבר) לכוס של קפה נהדר ועשר דקות של עיתון לפני שהיום מתחיל.
להתעלם מהשכונה והרעש של תל-אביב ולהסתגר לערב נטפליקס משותף על הספה, יתכן עם ארוחת ערב שתגיע במשלוח.
להתעורר מוקדם בשבת בבוקר ולקחת את האופניים לטיול ארוך צפונה, לפארק הירקון, או דרומה, ליפו או עד לטיילת של בת-ים.
להחליט ספונטנית שמתפנקים הערב וללכת ללביבות בטטה וסלט הכל באורנה ואלה. לשבת בגינה מאחורה איפה שהמעשנים ובעלי הכלבים ולקנח בעוגת גבינה.
לצאת לסיבוב רגלי קצר סתם כדי לנשום ולדבר, על השדרה ברוטשילד, או בין הבניינים בנחמני, או לרחובות של נווה צדק.
לקום בשישי בבוקר ולהחליט ללכת לשוק הכרמל למרות הכל, להידחס בין הקהל ולקנות דברים טובים לסוף השבוע. להתקע פעם אחת בדרך חזור בגשם סוער ולרוץ עם השקיות עד הבית.
לנצל את הקיץ והשמש ולקחת כמה מגבות ובירות לצ׳ארלס קלור, לחוף הכלבים, להכנס לים ובעיקר לשבת על החוף ולנוח.
לקום בשבת בבוקר ולהחליט שיוצאים לארוחת בוקר, באחת העם או בדה דה ודה או שמנמונת או תולעת ספרים או משהו טעים אחר.
לקנות עיתון של שישי בסטימצקי ולשבת בסלון, במזגן, לקריאה מנומנמת.
לקבוע לבירה עם חברים ולשכנע אותם לבוא למוזנר, כי נעים וטעים שם, ובמקרה זה גם חמש דקות מהבית, ובכל זאת לאחר בכל פעם.
**
ביום חמישי באים מובילים לקחת לנו דברים מהבית. ביום שישי נכנס לכאן דייר חדש, חבר מהעבודה שהצלחתי ״להוריש״ לו את הדירה. ביום חמישי הבא (26.10) אנחנו עולים על מטוס, ועוברים. לניו יורק. אני יודע, כבר אמרתי את זה פעם. כבר עשיתי את זה פעם. אז מה? היה לי כיף אז. קצר. לא הכי מתוכנן. הפעם אנחנו עוברים יחד, וזה מסודר מהעבודה, ולפחות לכמה שנים, לחיות את החיים שתיכננו שיהיו לנו שם.
זה מרגש מאוד, כמובן, אבל את רוב ההתרגשות בזבזנו לפני כמה חודשים, כשאמרנו ״כן״ להצעה, כשלחצנו Approve במערכת, כשחתמתי על החוזה. התרגשנו וחלמנו והתרגשנו שוב. ואז עבר זמן, ועוד זמן. והרבה שיגרה, והרבה שאלות פתאום, וחששות, ופרידות, והתכוננויות לפרידות. וכמות נאה של בירוקרטיה. ועוד שאלות וחששות. אז כרגע אנחנו בעיקר חוששים, וקצת זוכרים שיהיה לנו כיף ומדהים וזה יהיה שווה את זה ו – וואו, זו הגשמת חלום.
בינתיים, בסוג של הילוך איטי, אני צופה בבית שלנו מתפשט לכדי דירה ריקה, בשכונה הנעימה שלנו הופכת לזכרון מתוק. אני לקראת סוף של פרק כלשהו. הנוסטלגיה מטשטשת, מעוותת את המציאות. במבט קדימה, בפרקים הבאים, מעבר לכל הפחדים, החיים יפים וההזדמנויות רבות.