Bad Packing (Packing Badly)‎

הפעם (כמו תמיד, בעצם) אמא עזרה לי לארוז. ארזנו: 5 זוגות מכנסיים (את הזוג שהכי רציתי שכחתי בארץ), 4 חולצות מכופתרות, 4 חולצות ארוכות, 3 ז'קטים, קפוצ'ון, מעיל, 3 עניבות, 4 חגורות, 15 תחתונים וזוגות גרביים, 3 זוגות נעליים, 5 חולצות פולו קצרות, 11 חולצות טי.

אז מסתבר ששני הדברים האחרונים היו בלתי נחוצים לחלוטין. כמו כן, חצי מהדברים האחרים. והפריטים שכן חורפיים, לא חורפיים מספיק.

כן, קר כאן. לא, לט מי ריפרייז דאט. פאקינג קר כאן. קור שמזכיר לי לילות שמירה עצובים בשלג של רמאללה, גורם לי להתגעגע לחרמונית. "קר פה מאוד", אני אומר לאנשים, והם מיד מגחכים, גיחוך של "חכה שיגיע החורף". רק שלשום הזעתי בשמש התל-אביבית, עם מכנסיים קצרים וכפכפים. בבוקר של יום חמישי אפילו הייתי בים, על החוף בצפון הטיילת, וחשבתי לעצמי כמה נחמד שעוד לא תמה העונה.

ועוד לא חורף כאן. פאקינג קר כאן.

אני צריך עוד חולצות מכופתרות, עוד ארוכות, עוד סריגים, עוד מכנסיים אלגנטיים, עוד ז'קט, עוד מעיל, אני צריך כובע טוב, אני צריך כפפות, אני צריך בדחיפות מגפיים. אני לא חושב שמגיל חמש, בערך, התעניינתי כל-כך במגפיים.

*

אתמול היה לי יום נוראי ועצוב.

התעוררנו מוקדם נורא, נסענו בכבישים ריקים, נפרדנו בביקורת דרכונים, המשפחה שלי ואני. סתיו פגשה אותי בפנים, לשעה אחרונה של תה וסנדביץ', הרבה חיבוקים, פרידה רגשנית מסרט מציאותי בדלפק העלייה למטוס.

ואז התחיל היום הנוראי והעצוב. בעצם הוא לא היה נוראי כל-כך, או עצוב, הוא פשוט לא היה ממש אידיאלי. שתי טיסות ארוכות והמתנה ארוכה יותר באנגליה. סיימתי ספר, התחלתי ספר חדש, ראיתי סרט ואת כל רפרטואר סדרות הקומדיה של בריטיש איירווייז. הסתובבתי חסר מעש בחנויות עצומות בהית'רו. הייתי בעיקר לבד, בוהה מרחוק בנוסעים אחרים, בצוות המטוס, בעוברים ושבים בשדה. ההרגשה היתה מוזרה מאוד, כאילו הזמן עצר מלכת, כאילו אני מתקיים בסוג של חלום לא ברור על הטיול הקודם. גם עכשיו אני עוד תקוע בחלום הזה. השתדלתי לא לאכול הרבה, ומה שכן אכלתי עשה לי רע בבטן. השתדלתי לא לשתות קפה. כשניסיתי לישון במטוס לא הצלחתי, וכשלא ניסיתי נרדמתי באמצע דברים ועיקמתי את הצוואר של עצמי.

הכל הרגיש כמו חלום לא ברור ורק המתנתי (בסבלנות יתרה, יש לציין) למסקנה הגדולה, לטריגר הגדול שיבהיר לי: מה בדיוק אני עושה כאן, 9,000 קילומטרים מהבית. או לחילופין: להתעורר.

הפעם אספו אותי מהשדה, פגשתי את כל המשפחה, כולם היו נחמדים ושאלו אותי "איך היה בישראל" כאילו נסעתי לארץ לחופשה ולא לכאן. זה לא מציאותי, מרגיש שנסעתי בזמן, או שאני חולם על הטיול של הקיץ האחרון.

היום התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר, טבעית, התגלחתי והתלבשתי יפה ליום הראשון במשרד, שתיתי קפה ואכלתי לחם עם גבינה, נסעתי ברכבת מ-Hicksville. ידעתי בדיוק (מן הסתם) איפה ואיך קונים כרטיס, מחכים לרכבת, מוצאים מקום טוב לשבת, מתנהגים עם הכרטיסן. שמעתי ביטלס וקראתי בספר. בפן סטיישן, תחנה אחרונה לרכבת זו, ירדתי. הגברתי את ההליכה לקצב ניו-יורקי ומיהרתי בין מיליון האנשים מתחת לקרקע שם בפן סטיישן. ניווטתי אוטומטית למדרגות ועליתי אל תוך מנהטן. יודעים מה? זה היה כיף.

מבט ראשון לתוך מנהטן
מבט ראשון לתוך מנהטן

*

אבל מה? פאקינג קר כאן.

9 תגובות בנושא “Bad Packing (Packing Badly)‎”

  1. לפחות לא שכחת מברשת שיניים.
    גם לי קרה אותו דבר לפני שבועיים, לא באתי למסיבת הפרידה שלך כי הייתי בניו יורק.
    שם גיליתי שטעיתי כשהייתי אופטימי לגבי מזג האויר. חולצות הפולו נשארו בארון.
    הטיסות היו נוראיות, כמו אצלך, עצובות, משעממות ועצירות הביניים היו משמימות.

    הדבר הכי כיף שמצפה לך, זה לחזור הביתה, לאוכל של אמא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *