זה התחיל עם זה שהתעוררתי איתו על היד. יותר נכון, זה התחיל בזה שנרדמתי איתו. על הספה. ביום ההולדת שלי. שיכור מול טלויזיה ריקה.
אז כשקמתי והתארגנתי לצאת, החלטתי לשחרר את היד ממה שלחץ אותה כל הלילה. ובאותה נקודה, בערך, הפסקתי. מה הטעם ללחוץ אותה חזק כ"כ בשביל שעון? את מי הזמן דוחק שהוא כל-כך חשוב? לא אותי.
ומהו הזמן. בימים אלו הזמן הוא כלום.
*
אני מתעורר על אותה המיטה, באותו החדר, עם אותה הג'ירפה.
אני שותה את אותו הקפה ויוצא אל אותו הרחוב, עולה על אותו האוטובוס, עם אותו חופשי-חודשי.
אני לובש את אותם הבגדים וחופף באותו השמפו, עם אותו ריח.
אני קורא את אותו הספר ושומע את אותה המוזיקה באותן האוזניות.
וזה בדיוק ההבדל בינינו. אצלי כלום לא השתנה ובכל זאת, הכל.
*
אני יושב בפארק, על ספסל בצד הלא-נכון של הנחל. גבי לצפון, הפנים לבית.
הוא ריק, והפארק כמעט ריק. הנחל מלא. אני יושב כל-כך קרוב אליו. המים זורמים שמאלה בקצב נפלא, לא אחיד ושליו.
*
לא אחיד ושליו.