פרפרים

המטאפורה של "פרפרים בבטן" מעולם לא עבדה עליי; מהביטויים האלה שלולא היו קיימים מלכתחילה, לא היו נוצרים עכשיו; בחיים לא הייתי מדמיין פרפר מתעופף בקרביי כשאני מתרגש; אפילו עכשיו.

צ'אק ובלייר, גוסיפ גירל, עונה 1 פרק 8

-How do you think I feel? I haven't slept. I feel sick, like there's something in my stomach… fluttering.
-Butterflies? No, no, no, no, no, no, no. This is not.. not happening.
-Believe me, no one is more surprised or ashamed than I am.
-Chuck, you know that I adore all of god's creatures and the metaphores that they inspire, but, those butterflies, have got to be murdered.

המטאפורה של "פרפרים בבטן" מעולם לא עבדה עליי; מהביטויים האלה שלולא היו קיימים מלכתחילה, לא היו נוצרים עכשיו; בחיים לא הייתי מדמיין פרפר מתעופף בקרביי כשאני מתרגש; אפילו עכשיו.

אני כן מכיר שערות סומרות, אצבעות רועדות, מבט שלא מצליח להתמקד בכלום, פה שלא מצליח לגמגם מילה שלמה, גרון יבש, ברכיים קופצות, גירוד עצבני. אני מכיר מועקה כה כבדה בחזה ובחילה מעורפלת בבטן.

ההרגשה הזו לפני כל טלפון לבחורה שאני אוהב. בחיי. אפילו אחרי אלף שיחות.
ההרגשה הזו של לפני פגישה ראשונה עם מי שעלול להיות אדם חשוב מאוד בחייך.
זו השמורה לראיונות עבודה, פגישות חשובות, החלטות גדולות בחיים, קניות יקרות, חתימה על חוזים, עשיית צעדים.
לפעמים היא אפילו תצוץ לחצי שניה עם כל צלצול טלפון או התראת הודעה חדשה.

אבל מעולם לא פרפרים. יותר כמו דקירות חוזרות במותן. אולי אני נוהג יותר להלחץ מלהתרגש?

וכל זה מעין הקדמה או אולי הגדרה של ההרגשה הזו שיושבת לי עכשיו ולא עוזבת, יושבת בבטן בידיים בראש ובאזניים: ביום ראשון בבוקר אני עולה על טיסה לניו-יורק. לטיול, פעם ראשונה, לבד.

ועוד על כך בפוסט הבא, בעצם.
ממש קשה לי לכתוב אז אבקש את סליחתכם על סדרת פוסטים קצרים, חסרי מיקוד או חידוש מיוחד. זו הדרך שלי להכנס חזרה, אני מניח. אני אוהב את כולכם (כל השלושה) על שאתם בכלל פה.

תגובה אחת בנושא “פרפרים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *