קשר וינדסור

Colin Firth, A Single Man (2009)

עברו כבר חודשיים מאז שיצא לאקרנים A SINGLE MAN (בארץ – הכינו את עצמכם – "סינגל מן"). במשך חודשיים רציתי לראות את הסרט הזה. אבל זה לא היה קל כל-כך: אני לא חושב שאני מכיר מי שהיה הולך איתי לזה, ולא פשוט לקלוע למצב הרוח המתאים לדבר כזה.

סינגל מן הוא סרט על מוות. במשך 99 דקות של מתח מרהיב ביופיו, הוא מבקש מאיתנו שוב ושוב לעצור את החיים לרגע ולחשוב באמת על המוות. לחשוב על הכאב המזעזע באובדן של אהוב. לחשוב על מוות פנימי של אדם ללא שמץ כח חיים בתוכו, שעליו לעטות חיוך מזויף במשך כל החיים. לחשוב על התאבדות, הרצון למות, הכמיהה לברוח מכאבי העולם, הסיטואציה האומללה של סיום החיים. לחשוב על מותנו כחברה, איך הפכנו לעבדים של תרבות צריכה משוגעת שכבר לא משרתת אף אחד. לחשוב על המוות כדבר האחד שניתן לצפות לו, לעומת העבר הנורא, ההווה הסתמי והעתיד ההפכפך.

סינגל מן הוא סרט על ג'ורג', מרצה לספרות אנגלית בלוס-אנג'לס של שנות השישים. הוא חי את חייו בדיכאון אמיתי ואינטימי לגמרי, ששמור רק לו והוא לא מעז להראות לאף אחד. הוא מחליט למות (האקדח שבחר מופיע כבר בחמש הדקות הראשונות של הסרט). לפני שמונה חודשים הוא איבד את ג'ים, מי שהיה בן הזוג שלו במשך שש-עשרה שנים. ג'ים נהרג בתאונת דרכים במדינה אחרת.
העלילה מתארת את אותו יום חשוב בחייו של ג'ורג', היום בו הוא החליט למות. כבריטי שקול ומסודר, הוא דואג לארגן בפעם האחרונה את המשרד שלו, לרוקן את הכספת בבנק ולסדר את השולחן בביתו – בסדר מופתי הוא מניח מכתבי פרידה, לצד מסמכי ביטוח-חיים, לצד צוואה, לצד מפתחות לכל נכסיו, לצד החליפה והנעליים שהוא מבקש להקבר בהם – בסצינה קרה ומצמררת.

Colin Firth, A Single Man (2009)

טום פורד הוא מעצב אופנה. ב-1990 הוא התחיל לעבוד ב-Gucci, אז חברה לא חזקה כ"כ בתחום הביגוד. בין 1994 ל-2004, כמעצב ואז קריאייטיב דיירקטור, הוא נחשב מי שהפך את גוצ'י למה שהיא היום. מאז 2004 הוא מפעיל בית אופנה עצמאי ומצליח מאוד. אופנת הגברים של "טום פורד" היא יפהפיה ויוקרתית מאוד.
כמו כן, היא ידועה בפרסומות פרובוקטיביות ונועזות ברמה שמעצבים אחרים כנראה לא מעזים להגיע אליה.
טום פורד הוא הומוסקסואל. הוא יחד עם בן-זוגו מעל ל-20 שנים. בן-זוגו מבוגר ממנו ב-13 שנים.

ג'ורג' (קולין פירת') חי עם ג'ים 16 שנים. הוא מבוגר ממנו בעשור. כשג'ים מת, הוא מגלה על כך רק למחרת, כשקרוב משפחה מתקשר ומספר ש"ההורים לא רצו שתדע". הוא גם לא מוזמן ללווייה, כי היא כביכול "למשפחה בלבד". וכך, שיחת טלפון קצרה מחסלת לו את כל מה שהכיר ב-16 השנים האחרונות, ולא מתאפשר לו להתאבל עם אף אחד. לא עם המשפחה של ג'ים, שמתכחשת לו, לא עם המשפחה שלו, שלא מוזכרת כלל בסרט, לא עם חברים או שותפים לעבודה, שבכלל אסור שידעו על הנטיות שלו. הפורקן היחיד שלו הוא בהתדפקות סוערת על דלתה של חברה ותיקה מאנגליה (ג'וליאן מור).
אבל עוברים ימים בודדים והוא סותם את הסכר, מרים חומה וחוסם את שברון הלב שלו משאר העולם ומעצמו. הוא חי חיים של בקרים כואבים ("For the past eight months waking up has actually hurt. The cold realization that I am still here slowly sets in"). הוא חי בקרים של סדר מוחלט: גילוח ללא דופי, מגירה של עשרות חולצות לבנות זהות ומקופלות בשלמות, עניבה קשורה בקשר הנכון, לחם בטמפרטורה המדויקת. הוא נכנס ויוצא מהזיות על החיים שהיו לו ותמו, קופא באמצע שיחה ומדמיין את ג'ים מולו, מדבר בכיתה ומרגיש שהוא טובע, עירום בים ללא סוף.

We're invisible, don't you know that?

כמו שאפשר לצפות מצפייה בטריילר, כמו שאפשר לצפות מסרט קולנוע ראשון של אדם כמו טום פורד, "סינגל מן" הוא חויה ויזואלית עוצרת-נשימה. כל סצינה בסרט מעוצבת בצורה כל-כך יוצאת מן הכלל שנותר רק לדמיין את ההשקעה המדהימה בהפקה של הסרט. יש לי הרגשה שכל פריז-פריים אקראי בסרט יראה כמו תמונה שראוי להגדיל ולתלות על הקיר.
אין פושע נמלט בסרט, או חידה שיש לענות עליה. כל המידע החשוב ניתן בעשר הדקות הראשונות. ולמרות זאת, לאורך כל הסרט קיימת אוירה של מתיחות מטרידה, כזו שמזיזה אותך בכסא וגורמת לך לפחד פחד אמיתי מסוף הסרט. סוף הסרט הוא מוות, והלא גם סוף כולנו הוא מוות, כפי שהתסריט מיטיב לציין במפורש למי שאולי לא עקב אחרי המוטיבים בסיפור. ועם המוות לא ניתן להשלים.
את המתיחות המבעיתה של הסרט ניתן להסביר רק בויזואליות שלו. תפאורות הסיקסטיז עשויות בדיוק שמזכיר את "הגברים של שדרות מדיסון" (ועל כך בהמשך),  אבל מעבר להן קיים כאן קולנוע מרהיב: הצילום על זויותיו ותנועותיו, הסינמטוגרפיה, הצבעים והאורות, הכוריאוגרפיה שבצעדיהם, תנועות הגוף, הבעות הפנים וחיתוך הדיבור של כל השחקנים (פירת' מועמד לאוסקר על התפקיד ולא בכדי). מדובר באיכויות ויזואליות של קליפ מוזיקה. קליפ מוזיקה איכותי, קורע לב ובאורך שעה וחצי.

Colin Firth, Matthew Goode, A Single Man (2009)

הסרט מבוסס על ספרו של כריסטופר אישרווד, בעל אותו השם. הספר נכתב ב-1964 ומתרחש באל.איי. של 1962.
הסרט מתרחש ב-1962 אבל הוא איננו סרט סיקסטיז. זה בהחלט לא קולנוע שמרגיש "גדול מהחיים", כמו הקלאסיקות ההוליוודיות שהוא כביכול מחקה. העולם של הסרט אינו פנטסטי והדמויות אמיתיות להחריד; כמו בסצינה בה ג'ורג' וצ'ארלי (דמויותיהם של פירת' ומור) משתכרים לארוחת ערב והופכים שניהם לבלילי צחוק אלכוהולי לא ברור. מור מפליאה בתוך הדמות שלה, אשת חברה לשעבר שנשארה להזדקן לבד, מאבדת לאלכוהול את כל האלגנטיות, מגחכת ונמרחת על ג'ורג' באופן שקצת גרם לי להתכווץ במושבי במבוכה.

ובחיי שמעודי לא הייתי גבר בן חמישים, או הומוסקסואל, או איבדתי בן-זוג בתאונה, אבל הדקות הארוכות והנוראיות של ג'ורג' שקט עם עצמו, נלחם עם עצמו בראש, מתבוסס בצער וכאב וכעס – עבדו עליי באופן מושלם בלי צורך במילה אחת של תסריט.

זה כנראה לא סרט לכל אחד. וחבל. חבל לי על מי שהסבלנות שלו לא תעמוד בקצב האיטי של העלילה. חבל לי על מי שהויזואלית תהיה לו אינטנסיבית מדי. חבל לי על מי שהבסיס העלילתי לא יאפשר לו לראות קצת עמוק יותר לתוך הטקסט.
כי מדובר כאן בקלאסיקה – לא פחות – של טקסט קולנועי מודרני. שעובד ונראה ונשמע כמו שהטקסט הזה ירגיש בחיים.

Anyway, doesn't everyone sleep with women when they're young?

וכמה מילים על שדרות מדיסון: "מד מאן" היא קלאסיקה מזן אחר, כזו המשכתבת את הטלוויזיה בעוד אני מאריך בפוסט הזה. שבחים וניתוחים כבר נשפכו וישפכו על הסדרה הזו בכל מקום שמכבד את עצמו.
אך יש לתהות, אני חושב, על הקשר בין "סינגל מן" ו"מד מאן", ובכלל: למה סיקסטיז עכשיו?
קטונתי מלנתח דברים כאלו ברצינות, אבל אולי אפשר להאשים את המצב: מעבר למה שיתואר בתקשורת, נראה שארה"ב נמצאת עכשיו בשפל תרבותי לא קטן. ההבטחה האמריקאית, אותו חלום קפיטליסטי על האפשרויות הבלתי-מוגבלות, על יכולות השוק החופשי, כוח התאגידים – קרסו כולם אל מציאות של מיתון כלכלי ושאלות חריפות ללא תשובות בנושאים כמו הכלכלה, התלות במדינות אחרות, האנרגיה, הבריאות, הבטחון, איכות החיים.
במצב כזה, כשאמריקאים מאבדים את הבטחון בתרבות שלהם, מה רע בלנסות לספר להם על אותו עשור מהולל, כשהקפיטליזם היה בשיא פריחתו, הגאווה הלאומית גאתה (כדי לנצח במלחמה הקרה), המדינה עמדה במספר מהפכות אזרחיות ותרבותיות, 'הרוח האמריקנית' ניצחה והכי חשוב: אנשים הביאו לחם הביתה.

A Single Man / סינגל מן (2009)
בימוי: טום פורד. תסריט: טום פורד ודייויד סקירס.

תגובה אחת בנושא “קשר וינדסור”

  1. הביקורת שלך היא הכי יפה ומדויקת שקראתי על הסרט. אני מאוד אוהבת את קולין פירת' והלכתי לסרט רק בגללו, הוא פשוט מדהים. גם הסרט נראה ומעוצב ללא דופי. היו הרבה מבקרים שטענו שזה גורע מהסרט וזה כל כך ברור כשהבמאי הוא מעצב אופנה. אבל אני חושבת שלא רק העובדה שטום פורד הוא מעצב היא שגורמת לסרט להיראות ככה. העולם של ג'ורג' נראה כל כך יפה ו"מושלם" הבית שלו, המכונית, בגדיו שזה רק מדגיש עוד יותר את העובדה שהוא מת לחלוטין מבפנים. זה מסוג הסרטים שנכנסים לי מתחת לעור וגורמים לי לחשוב עליהם ימים אחר כך, אני מאוד מתחברת לסרטים על בדידות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *