היום נסעתי בקו 448 לירושלים.
לפני חמש שנים הייתי נוסע בקו הזה כמעט כל יום ראשון. הייתי מתעורר בבוקר, עולה על מדים, סוגר בלחץ את התיקים והולך לשתות קפה עם אמא ואבא. מבט חמוץ אחרון של שביזות יום א’ ואז טרמפ אל התחנה המרכזית, להדחף עם עוד חיילים לתוך האוטובוס.
היינו נוסעים במסלול הקבוע, אל הפקק הקבוע, בכניסה לירושלים מכביש 1. הייתי מתעורר לרוב באמצע הפקק, הראש והכתפיים כואבים מהשענות על החלון של האוטובוס. האוטובוסים האלה, חדישים ומשוכללים ככל שיהיו, עדיין רואים שמי שעיצב אותם מעולם לא נסע בהם כחייל: למה המתלה המיותר לתיקים יושב בדיוק בפינה שהראש נופל בה? למה צריך להיות מרווח בולט בין החלונות, ולמה הוא צריך להיות באמצע המושב? למה הכסאות כל כך צרים ולא נוחים? אוף.
הייתי יורד מהאוטובוס ועובר את הבדיקות הבטחוניות המוגזמות בטירוף של המרכזית בירושלים. הייתי מגיע בדרך כלל בין שעה לשעה וחצי לפני האוטובוס המקשר שלי לבסיס (יחי סידור השעות של האוטובוסים).
פעם אחת נכנסתי לסניף של טאוור רקורדס בתחנה, כדי להעביר את הזמן. נראה לי אפילו שהייתי עם ידידה מהצבא, שרצתה לבדוק משהו. והנה מזהה אותי ואני מזהה בחזרה, המוכר, הלא הוא המוכר שמכר לי בתו השמיני, בפעם הראשונה שהייתי שם, שגרר אותי מביקור ספונטני לרכישה של 13 דיסקים. בתוך כמה דקות הפך המוכר למתן, בתוך כמה חודשים למוכר מהטאוור שאני יושב בו שעה בכל יום ראשון ובכל יום חמישי, להעביר את הזמן הכי היי פידליטי שאפשר. כמה שנים, ומתן עדיין חבר שלי, קפץ לבקר במסיבת הפרידה שלי מהארץ.
הביקורים האלו בטאוור היו החוויה המוזיקלית הכי מגבשת שלי, בשילוב עם מוכר נוסף בכל פעם (ובעיקר, אריאל) למדתי לשמוע הרבה ז’אנרים, קניתי הרבה דיסקים, והיה לי הכי מגניב שאפשר בתחנה מרכזית בירושלים. חוויה מרככת/מתקנת בדרך שבין השבוע שבצבא והסופשבוע בבית.
אתמול נסעתי בקו 315 לבקו”ם.
לפני שלוש וחצי שנים אבא לא רצה להשאיל לי את האוטו ליום של השחרור (זו היתה המסורת אצלנו ביחידה). אז נסעתי באוטובוס.
ביום לפני השחרור הגעתי לבסיס הקודם שלי כדי להפרד מכולם ולעשות טופס טיולים יוצא. הטופס לקח עשר דקות, וגיליתי שרק אחד מהחברים שבאמת שירתו איתי נמצא. נפרדנו, אכלנו, והלכתי לשלישה לקבל טופס לבקו”ם. אויה, לא הבאתי את ציוד הא’ שלי, אז אני לא יכול לקבל את הטופס. למרות שאף אחד לא באמת אמר לי מה להביא היום. אז מה עושים? הבסיס באמצע שומקום, הציוד בבית. נחזור מחר.
כך יצא שביום השחרור שלי לקחתי שוב את קו 448 לירושלים, ואז אוטובוס נוסף לבסיס. שמתי את הציוד באפסנאות ויצאתי בחזרה לכביש הראשי, בתקווה להספיק באוטובוסים לפני שהג’ובניקים בבקו”ם ילכו הביתה. במזל עצר רכב משטרתי, חבר’ה שהכירו את היחידה שלי, שלקחו אותי עד לשער של הבקו”ם, בצד של המתגייסים.
נכנסתי בשער ווידאתי עם השין גימל, היה עליי לחצות את כל הבסיס לצד השני. אז הלכתי.
עברתי לידי את בסיס הקליטה, את הרחבה אליה הגעתי לפני שלוש שנים מבאר-שבע. את הביתנים בהם עברתי בדיקות ופגשתי קצין מיון שאמר לי שאני הולך להיות קצין תותחנים (לא הייתי קצין תותחנים). את האוהלים שישנתי בהם בלילה הראשון שלי בצבא. את הרחבה שישבתי בה עם מתגייסים אחרים, ממתינים לכלום. את מגרש הכדורסל שממיינים בו לאוטובוסים בסוג של סלקציה צה”לית.
הגעתי לשטח ירוק ובמרכזו אגף השחרור, כמה קראוונים קטנים מלאים בחיילים משתחררים שעומדים בתור. עמדתי בתור, לקחו לי את החוגר (לא היה טקס גזירה מיתולוגי), נתנו לי אחד חדש (חום) וקופון לארוחת שחרור בבורגר קינג. לא היתה תזמורת שניגנה לי והרמטכ”ל לא חיכה בסוף ללחוץ לי את היד. עשית את שלך, נתראה במילואים. דיברתי בטלפון עם אחי שהיה בדיוק בדרך לבסיס טירונות. אכלתי ארוחת שחרור, ועליתי על האוטובוס.
היה לי קצת שוק כשהייתי צריך לשלם עליו, אבל נסעתי, לתל-אביב, ונפגשתי עם אסף ויונתן, והתחלתי לעבוד בדקס.
שלשום נסעתי ברכבת של 8:38 לתל-אביב.
אחרי כמה חודשים של עבודה בדקס על המחשב שלי בחדר באשדוד, עם כוס קפה בבוקר וארוחת צהריים של אמא, דקס שכרו משרד בתל-אביב. היה לי קשה לחשוב על מעבר, על לנסוע כל יום ולעבוד כל יום, בשעות עבודה, צמוד לבוס ולמשימות. אבל זה קרה.
נסעתי כל יום, שנה בערך (עד שעברתי לתל-אביב), ברכבת של 8:38 לתל-אביב. הייתי יורד במרכז ולוקח קו 5, או 61 או 20, לדיזנגוף. המשרד היה בפינת פרישמן, שני חדרים קטנים במרתף עם גינה מטריפה. היינו מעט אנשים, חברים טובים מאוד, מתכנתים בבוקר ומטיילים לארוחת צהריים. שותים הרבה קפה ומספרים בדיחות של גיקים. היתה כלבה במשרד ופגישות בבית קפה, קוד במחשב וחלומות גדולים בראש.
אהבתי את זה.
לא חשבתי לפני שזה קרה שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל כשהייתי שם זה היה ברור מאוד. הייתי עצמאי, חופשי וחשוב, איש העולם הגדול שתל-אביב קטנה לו. עשינו אינטרנט בבתי קפה, דיברנו על מוזיקה וסרטים, יצאנו לדרינקים ולמסיבות.
אחרי צבא של 3 שנים והתבגרות מעיקה של 18, חייתי סוף-סוף.
מאז עבדתי בשלושה סטארט-אפים, חנות דיסקים אחת, עברתי ארבע דירות, גרתי בתל-אביב, במידטאון מנהטן ובאפר ווסט סייד, טיילתי באמריקה, פגשתי משפחה חדשה, עשיתי חברים טובים ולמדתי דברים חשובים על עצמי ועל העולם.
עכשיו אני עובד בירושלים. אולי גם גר שם. יש לי יויו על הכיס עם כרטיס שם שמכניס אותי למשרד (רציתי לקרוא לזה ג’ובניקון אבל מסתבר שזה כבר תפוס). אני לא מכיר את כל מי שעובד איתי, ומזמין אוכל עם כרטיס מסובסד.
זה לא רע בכלל, וזה אפילו לא מנוגד לחלום. אני עושה אינטרנט, יודע מה אני עושה, בטוח במה שאני עושה, אוהב את מה שאני עושה. יש לי חברים טובים בכל הארץ וגם כמה בעולם. יש לי מוזיקה טובה ואוכל טעים. יש לי חברה שאני אוהב. ויש לי המון נעליים.
ועדיין…
*
הכי חשוב, אני מניח, זה שאני יודע מה אני רוצה לעשות ואיפה אני רוצה להיות.
עכשיו רק נשאר ליהנות מהדרך.
זה מדהים, בצורה יפה, איך אתה מנתב את כל החיים שלך לנושא של הפוסט, כל פוסט.
אולי בגלל זה אני נהנה לקרוא אותך כל הזמן?
אפרופו "לקרוא אותך", כתבת "עשיתי חברים טובים" וזה מרגיש לי מוזר. אני ומשחקי המילים?
יפה, אהבתי, אפילו אהבתי מאד.
ד.א זה אומר שאתה צריך לשנות את הבקצרה לתל אביב אם עקבתי נכון אחרי כל הסיפור.
התכוונתי לירושלים… (הבקצרה כאן בפוטר של הבלוג)
מקסים..
תענוג.
יש אינטרנט בירושלים?
יש אינטרנט בירושלים, בדקתי! לפחות בחלק הטוב (טוב?).
תודה 🙂 וכנראה שהבקצרה זה באמת תל אביב (כותב את התגובה הזו מבית קפה ברוטשילד. אז כנראה ש. כן).
ואיתי – אתה ומשחקי המילים.
אוהב 🙂