If I can make it there

בעוד פחות משבע שעות אני כבר אהיה על מטוס לניו-יורק.

קשה לי לתאר כמה מוזר ונפלא המשפט הזה, איך שהוא לא מצליח להתגלגל על הלשון כי הוא לא הגיוני, ובכל זאת לגמרי נכון.
עברו כמעט שלוש שנים מאז השתחררתי מהצבא אבל עדיין מרגיש לפעמים שמחר הרגילה תגמר ואצטרך לעלות שוב על א'. בכלל לא נתפס שהזמן שעבר מאז הצבא שווה לזמן שעבר בתוכו. אולי כי הוא לא שווה. המהות של הזמן בצבא היתה עצומה ועדיין לא לחלוטין הבשילה אצלי.

ועדיין – הזמן עבר. פיתחתי סוג של קריירה, הכרתי חברים נפלאים, התבגרתי מאוד, עברתי שתי דירות, שמעתי מוזיקה חדשה, התאהבתי. חיי התקדמו במסלולם המוזר.
דבר אחד קצת הציק לי תמיד בהבדל בין המסלול שלי לבין מה שנראה כמסלול ה'מתוקן' והפופולרי: לא היה לי טיול אחרי-צבא.

זה לא שלא עניין אותי דבר כזה. בזמן הצבא ובייחוד לקראת השחרור, נהגתי לפנטז על כל סוגי הטיולים. טרקים וטיפוסי הרים במזרח, זולה בהודו, בק-פאקינג אקרוס אירופה והחלום הגדול: מסע ברכב שכור לאורך ולרוחב ארצות-הברית, לקרוע את אוטוסטרדות ה-Interstates בין כפרים קטנים וערים ענקיות.

אבל זה לא קרה, כי החיים הפריעו בדרך. מצאתי עבודה שממש אהבתי ונהניתי בה, עם הזמן התקדמתי בה והיה חבל לי לעזוב, והיא משכה אותי באוזן שוב ושוב לעומק העולם הזה. עברתי לתל-אביב כדי להיות קרוב לעבודה (וגם כדי להגשים חלום אחר) והגעתי לחיות חיים שתמיד חלמתי לחיות.
הבעיה שישבה ברקע תמיד היתה: שדילגתי על כמה שלבים.

אז עכשיו אני מנסה לפצות. באופן די ספונטני החלטתי על טיול הקיץ הזה (את אף אחד מהחברים או המשפחה זה לא שכנע, כי החלטתי כבר על מספיק טיולים) ובאופן עוד יותר ספונטני קניתי כרטיסי טיסה ביום שבת האחרון. ממש לפני שבוע. מאז אני באטרף של סידורים (אבל לא ממש, כי על תוכן הטיול חלמתי כבר כמה שנים ובחודש האחרון החלום סודר לכדי מחברת מאורגנת להפליא באדיבות האישה (המדהימה)) והנה – זה הגיע.

התכנון בגדול – ואני משתדל להקשיב למי שמייעץ לתכנן כמה שפחות ולזרום כמה שיותר, קשה לי – להגיע לניו-יורק סיטי, לעשות שם את הטיול הכי תיירותי שאפשר: מצלמה על הצוואר, סיורים, פסל החירות, מוזיאונים ובניינים מפורסמים, לשלב קצת חיים פסידו-מקומיים: סנטראל פארק (בתקווה גם ריצה או שתיים), בתי קפה, פאבים, מקומות קטנים ומגניבים וכמובן – שופינג.
אחרי חודש (מה שאני מקווה שיספיק – ויודע שלא), מסע רכבת די ארוך דרך פילדלפיה (אטרקציות ואוכל), וושינגטון די.סי. (צילום על-יד הגדר של הבית הלבן זה חובה), שיקאגו (בתקווה למצוא מועדון ג'אז טוב או הצגה נחמדה) ותחנה אחרונה – דטרויט (שם חוץ ממפעלי מכוניות נטושים אבקר את הדודה והדוד). ואז חזרה ולמטוס ארצה (עם עצירה של יום בלונדון). סך הכל חודש וחצי. קצר. כבר מעכשיו יש לי טעם של עוד, אבל אני נותן לעצמי אשכרה לעבור את הטיול קודם. כי מגיע לי!

וזהו בעצם. ההתרגשות התחלפה בלחץ, שהוחלף באדישות שהפכה להתרגשות מחדש, ועכשיו אני בעיקר חסר מנוח.
אני מתכוון לצלם הרבה וגם לעדכן בעיקר דרך הבלוג (אימיילים זה כל-כך 1999).
אז אל דאגה.

הייתי אמור לכתוב כאן בהשקעה ודרמטיות רבות יותר אבל, החיים הפריעו בדרך.
אז אני כותב כאן במקום ללכת לישון. מה שאולי כדאי שאעשה עכשיו.
נתראה בקרוב!

1847 Lower Manhattan map

4 תגובות בנושא “If I can make it there”

  1. כיף לקרוא.
    מקווה שעוד כמה דקות הפלאפון יצלצל,
    ואני אזכה לראותך ולו לזמן קצר.
    אבל גם אם לא,
    שיהיה לך טיול מהמם,ונתראה בספטמבר,באנגליה או בארץ.

להגיב על luf לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *