על מטוס, אוניות ולימוזינה.

אוקיי.
הולך להיות קשה מאוד להסביר את ההרגשה הזו. מזל שאני לא משלם פר-דקה על האינטרנט, ואף אחד מסביבי לא מבין את העברית המשתפכת שתבוא להלן. אני חושב שאחלק את הפוסטים לימים כדי לא להאריך מדי.

וואו.

יום ראשון. Hey There Delilah ברדיו בדרך ללוד. נתב"ג המכוער, הגדול והמוגזם. אנשים גדולים ומוגזמים, דיוטי פרי גדול ומוגזם. שרוול – למטוס גדול.
דיילות בריטיות, צעירות ובלונדיניות (ככל הנראה הדבר הכי יצוגי ונאה בעולם) מסבירות לנו (ידנית, בגלל תקלה כלשהי – פה הייתי צריך להתחיל לחשוד) על יציאות החירום. ממריאים, הכל רועד ותוך כמה שניות אנחנו כבר בחוצלארץ, מעל הים.
אני כמו ילד קטן לא מצליח להוריד את העיניים מהחלון. אנחנו בשמיים.
זה רק אנחנו, עננים ואוניות.

Welcome to London. הית'רו. זה כבר טרמינל הרבה יותר נחמד, יותר נעים, יותר אלגנטי.
המחירים של כל דבר מטורפים. ואני כמו טיפש מכפיל בראש ב-4 (לדולרים) במקום ב-6.5. קפה וסנדביץ' בסטארבאקס. סושי בבר-בריאות בריטי כלשהו. עמדת אינטרנט ששילמתי לה פעמיים בטעות. אני מצלם הרבה תמונות, לאי-נוחיותם של הנוסעים הממתינים.
הבנות כל-כך כל-כך יפות.
חמש שעות עוברות יותר מהר משחשבתי, והלאה לשרוול נוסף למטוס נוסף לדיילות בריטיות נוספות להמראה מגומגמת נוספת.

בטיסה השניה אני כבר מקצוען, מכיר את כל הנהלים, יודע מתי לחגור או לקום וממי לבקש כוס תה. הבוקינג מראש של המושב היה רעיון גאוני (תודה, איתי) – אני יושב בשורה הראשונה במחלקה, מלא מקום לרגליים. רוב הטיסה הייתי לבד בשורה וזה היה רק אני והדיילת. ראיתי קצת טלוויזיה, קראתי קצת, ראיתי את Watchmen שוב, נרדמתי… ואז מעירים אותי לנחיתה המיוחלת.

היתה לי תוכנית, במהלך הטיסה, לשים לי שיר שקשור לניו-יורק כשאני יורד מהמטוס לתוך אמריקה. ככה לשחק אותה בדרמה. אז אנחנו כבר נוחתים, ואני מהשיטוטים באייפוד ומההתרגשות הכללית הגוברת, מתבלבל ולא ממש מקשיב להוראות מחלקת ההגירה בשדה.
אז כשאני מגיע לקדמת התור שולחים אותי בחזרה לסופו, כדי למלא טפסים מחדש. בסופו של דבר אני עובר את הדוכן הזה (ממש בקלות, בניגוד לאנשים מסוימים) והופ – אני בארצות הברית.

ואז, הודעה בהולה מלמדת אותנו שחלק גדול מהמזוודות של הטיסה שלנו לא הגיע ליעדה. בדיקה קצרה מראה שאני, כמובן, בחלק הגדול והתיק שלי – בלונדון.
אז מה עושים עכשיו? עומדים בתור כדי לדווח על מזוודה חסרה ולקוות שישלחו אותה לכתובת שלי כל עוד אהיה שם. נו טוב, לפחות כולם היו נחמדים וחילקו לנו מים ושתייה קלה. הם גם הבטיחו שישלחו אותה חינם ובינתיים הבנתי, שאני יכול בעצם לקנות לעצמי כל התקופה הזו בגדים ולחייב אותם עליהם.
Blessing in disguise, אם כך.

וזהו, מכאן אני צריך לצאת לדרכי. יש לי כתובת להגיע אליה ב-Long Island, ואני מחפש במבטי לאן ללכת. המבט האבוד שלי משך אליו הרבה נהגי מוניות רעבים, אבל גם עובד JFK ממש ממש נחמד, ששאל אותי לאן אני צריך להגיע ובירר לי מחירים בכל אמצעי התחבורה הקיימים.
בסופו של דבר התקמצנתי על מונית והזמנתי shuttle. "תוך 15 דקות", הוא מסביר לי, ואני ממתין ורואה shuttles באים ועוזבים, עשרות ואנים כחולים עם סלוגנים מגוחכים. כעבור כ-20 דקות מישהו קורא לי בשמי, ומוביל אותי ללימוזינה לבנה ארוכה ומפוארת. "You're lucky" הוא אומר לי בחיוך, ואני רק מצליח לפלוט "No way".

אחרי נסיעה קצרה הגעתי לכתובת, מסיבה של קרובי משפחה רחוקים שאחת מהם מלינה אותי לכמה לילות בביתה בלונג איילנד. מסיבה מסיבה, כי כשאני נכנס כולם רוקדים ושותים בסלון, ומיד פותחים לי בקבוק בירה (קורונה, אבל מילא). כולם נחמדים וסקרנים מאוד, ובסופו של דבר אנחנו עוזבים הביתה.

הבית – גם הוא דבר מדהים. בחלומות שלי לא האמנתי שאגור במקום כזה, אפילו לכמה לילות בודדים. מבחוץ – הכל ירוק ומדהים, הבית קטן אבל יפהפה, מזרקה קטנה לפני מבנה אבן ירושלמית גבוהה ומרשימה, בריכה עצומה וצלולה מאחור.
ומבפנים – הדבר היחיד שעלול להזכיר לי את העיצוב הוא ארמון ורסאיי שביקרתי בו פעם. רצפת שיש ענקית ומבריקה, תמונות מדהימות עצומות במסגרות כבדות תלויות אחת ליד השנייה, מטבח יפה וסלון אדיר שמערבים באופן נפלא סגנון מזרחי מסורתי עם עיצוב אימפריאלי. החדר שאני ישן בו גדול מהדירה שלי בתל-אביב, המיטה גבוהה ומגיעה לי למתניים, עם שלושה כיסויים נפרדים למזרן.

זהו אחד הימים הכי מפתיעים ומדהימים שהיו לי בחיים, אני חושב לעצמי. בלי שמץ של מושג מה צופה לי יום המחר…

Welcome to New York by wallyg
Welcome to New York by wallyg

(יש לי המון צילומים משלי, סיימתי כבר כרטיס זיכרון שלם, אבל בינתיים אין לי דרך להעביר אותם למחשב. נראה כבר.)

2 תגובות בנושא “על מטוס, אוניות ולימוזינה.”

  1. שגיא, תעשה טובה גדולה לאנושות ולעולם אל תפסיק לכתוב. אתה כותב כל כך יפה… ריגשת אותי והמשכתי לקרוא את כל הפוסטים בבלוג שפיספסתי. תעשה חיים, מחכה לשמוע כבר על החוויות הבאות שלך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *