הסוד לחיים מאושרים*

LIRR. זו מעין גרסה מוקצנת של רכבת ישראל. צפוף, קטן, די מבולגן, תחנה כל שתי דקות. אבל מגיע בול בזמן. אני נוסע ברכבת פרברית מהירה מ-Hicksville ל-Penn Station שבמנהטן. מבולבל ומתרגש, אני לא בטוח מה לעשות: לשמוע מוזיקה ולקרוא ספר כמנהגי ברכבות ישראל, או שמא להשקיף החוצה ולבהות באמריקאים ברכבת. מבט חשוד מבחורה מבוגרת שולח אותי לתוך הספר.
אחרי Jamaica St. אנחנו נכנסים לתוך מנהרה תת-קרקעית.
"Next stop is Penn Station". הכל חשוך ותת-קרקעי מסביב אבל אני בשמיים.
והנה, הגענו.

התוכנית מהפוסט הקודם באה למימוש: אני מכין באייפוד את New York, New York ולוחץ על פליי עם הצעד הראשון בתחנה. אבל התחנה מתחת לקרקע ועדיין אין ניו-יורק, רק עומס אנשים ושלטים אלקטרוניים וכרוזים ודוכני עיתונים וסטארבאקס.

אבל במהרה אני מוצא את הדרגנוע ואז את המדרגות הרחבות למעלה אל העיר. התזמורת של סינטרה חוגגת בזמן שאני עולה והעיר נחשפת לי לאיטה מדרגה אחר מדרגה.
לבסוף – צעד. הלם.

וואו.
אני עומד במידטאון מנהטן, מולי Penn Plaza בו מתנוססים לראווה דגלים אדירים, כחולים-אדומים-לבנים. ממש על יד: בניין Macy's הרחב והיפה. מאחור: פסל כלשהו של נשר מורם מעל Madison Square Garden. מאות אנשים חולפים אותי בחמש שניות בזמן שאני עומד במקום ומתבונן. אמנם רק חמש שניות אבל הן מרגישות כמו חמש שנים של משמעות. ושוב קשה לי להסביר את התחושה: שילוב של חשש ושל שלווה, של אבדון קטן והרגשה נפלאה של בית. זה בית זה? אני פה דקה. אבל זה לגמרי מרגיש כמו בית.

וזו בעצם ההרגשה. אני מטייל ברחובות מנהטן ולא יודע איפה אני ומה מסביבי. אבל גם כשאני הולך לאיבוד וצריך להסתובב חזרה – אני מרגיש בבית. גם כשאני מצלם כמו משוגע ושומע לחשושים מאחוריי "עונת התיירים החלה" – אני מרגיש בבית.

אולי מגוחך לומר את זה אחרי חוייה כה קצרה, אבל הכל מרגיש כאילו הוא נפל למקום. דברים הם כמו שהם צריכים להיות: הרחוב הוא כמו שהוא אמור להיות, האויר, הריחות, הקולות, האנשים, השמיים, החנויות, הפארקים, הבניינים, המכוניות – הכל בדיוק כמו שהוא תמיד היה אמור להיות.
אולי מגוחך לומר את זה בטיול הראשון שלי בחיי הבוגרים, אבל אני מרגיש כאילו כוונתי לכאן. כאילו שלושת השנים האחרונות בתל-אביב – היו רק הכנה עלובה לדבר הזה. כי תל-אביב מנסה להיות ניו יורק, אבל ניו יורק היא פאקינג ניו יורק.
תמיד הרגשתי קצת רע על זה שאי אפשר לחיות בסרט – אי אפשר לחיות בסדרת טלויזיה, צריך לחיות במקומות אמיתיים ולהתמודד עם סיטואציות אמיתיות.
אבל בכמה ימים שעברו בארצות-הברית אני קולט את האומה הזו שעושה סרטים על עצמה ואז חיה בהם. המיתולוגיה האמריקאית היא סיפורים משנות ה-80 על רחובות ניו יורק, וגם אנחנו בצד שלנו של הכדור חיים על-פיה, אבל כאן היא ממש מתרחשת ולגמרי נוכחת.
וזה אירוע מדהים, כשהדברים שאתה חי לפיהם הופכים פתאום לרלוונטיים מול העיניים שלך.

אוקיי. אני מנער את עצמי מכל המחשבות התהומיות, מצלם כמה תמונות, בוחר כיוון ופשוט הולך קדימה. סופג את הרחובות, הבניינים, האנשים. יש כל-כך הרבה מכל סוג.
מגדלים עצומים ומודרנים על יד בניינים עתיקים על יד בתים קטנים וחדשים על יד כנסיות ישנות על יד פסלים יפהפיים על יד תחנות רכבת ואוטובוסים על יד פאבים על יד בתי מרקחת על יד חנויות תכשיטים על יד סניפי בנקים על יד מסעדות פאסט פוד על יד בנייני מגורים על יד דוכני נקניקיות על יד מלכודות תיירים על יד חנויות בגדים על יד מספרות על יד פיצריות.
על הכביש: מאות מוניות צהובות, אוטובוסים עירוניים, אוטובוסי טיולים וניידות משטרה. בקושי יש כאן מכוניות פרטיות. עוד לא הספקתי לראות מקום חניה פנוי.
אנשים: איטלקים ויפנים וסינים וקוריאנים וצרפתים ואמריקאיים דרומיים והודים ובריטים ושחורים. כל כך הרבה סוגים של שחורים: אופנתיים חמודים ומוסלמים עם בנדנות שחורות ומקומיים עם חולצות ספורט או ראפ וזקנים בסוודרי קוסבי וילדות עם קוקיות ורודות וסטודנטים מהאוניברסיטה והומלסים מזוקנים שצועקים בכל מקום. אף אחד לא מתפלא כל-כך מהאנגלית המגומגמת שלי. הם מדברים ביניהם באנגלית וצרפתית ויפנית ועברית והינדי ופרסית. הם לובשים את הבגדים הכי מגניבים בעולם ואת הסחבות הכי מגעילות בעולם, הם הולכים מהר ולאט ועסוקים ומטיילים. רוב היפניות החמודות שראיתי לא היו תיירות בכלל ופטפטו באנגלית מהירה בטלפון, והרבה אמריקאים שראיתי באו לטייל בעיר עם חוברות ומפות התמצאות בסאבוויי.

עצרתי בדאנקן דונאטס לקפה האמריקאי הראשון שלי. ביקשתי coffee (ולא קפוצ'ינו או לאטה – טעות!) ודונאט ולקחתי אותם לשבת על כסא באמצע Union Square. יש כאן קטע שכשעובדים בכביש או כשיש מדרחוב, מוציאים מאיפשהו כסאות ושולחנות קטנים ומניחים אותם לאורך הכביש. אפשר לשבת בקבוצות או לבד בלי להצטרך לקנות כלום בשום מקום, ואנשים יושבים ושותים קפה וקוראים ספר או פוגשים אנשים או מדברים בטלפון.

אחרי קניה קצרה של בגדים שאוכל לחיות מהם בימים הקרובים (מזוודה אין) ושני משחקי פלייסטיישן משומשים במחיר מצחיק, המשכתי להסתובב. לא רציתי לעשות תוכניות, פשוט שעטתי קדימה. ראיתי את האמפייר סטייט בילדינג, את הטראמפ טאוורס, נכנסתי לחנות "עולם דיסני" (מרהיב, תמונות מתישהו), מצאתי את New York Public Library, נכנסתי וסיירתי בשלוש קומות של אלפי ספרים, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה ספרים, אנשים באים לשם לקרוא וללמוד ולעשות שיעורים, יש תחנות אינטרנט ותחנות דוקינג ללפטופים ויש אפילו עמדות מיוחדות לבדיקה על בעיות רפואיות שלך או של המשפחה.
כמובן שכשיצאתי מהספריה, גיליתי – שהייתי בלא יותר מסניף קטן שלה, שכן המבנה המקורי של הספריה עמד עתה מולי על כל ההדר ומדרגות הכניסה שלו.

נכנסתי לסניף של AT&T, עשיתי לעצמי מספר טלפון אמריקאי (בתשלום מראש, מאוד זול, ומסתבר – שיותר זול לחייג מ-AT&T לארץ מאשר מסלקום לארץ. סלקום חו"ל, תמותו). ואז החלטתי לחפש אינטרנט קפה באיזור אבל זה – לעומת כל דבר אחר בערך – היה קשה למצוא בעיר. בסוף מצאתי קפיטריה מוזרה בשם Smiler's שבקומה השניה שלה יש עמדות אינטרנט. ישבתי לנוח (הרגליים כאבו), כתבתי קצת מיילים והמשכתי החוצה.

משיטוט לשיטוט אני רואה ברקע המון ירוק – כן, הגעתי איכשהו לסנטרל פארק.
אני מתקרב ובדרך רואה את השלט המזמין של FAO Schwartz. לא יכולתי לסרב, אז נכנסתי. ממלכה אדירה של צעצועים. בחיים לא הייתי במקום כזה, זה כמו מוזיאון לצעצועים שמוכר את הממצאים שלו. וזו לא ממש חנות לילדים-בלבד; ילדים היו אולי חצי ממי שביקר בחנות. מלא, מלא, מלא משחקים מדהימים שלא ראיתי אף-פעם מסודרים לפי סוגים ובתת-חנויות: חנות רכבות צעצוע, חנות של בגדים וקסמים מהארי פוטר, חנות בארבי, חנות לגו, חנות של בובות ענקיות.
ואז שלט למעלה מפנה אותי שמאלה: "The Big Piano". כל מקום צריך שלט כזה, אני חושב לעצמי, ומגיע אל הפסנתר המפורסם. ארבעה ילדים מאושרים רצים מעל הפסנתר וצוחקים מהצלילים שהם יוצרים. בחורה יפנית צעירה לוקחת את הילד שאיתה והם רוקדים ביחד ומנסים לנגן איזושהי מנגינה. ברור לכולם שרוב מי שנכנס לכאן בכלל לא בא לקניות: וזה יפה ותמים וצבעוני ומעולה.

בפארק לא ביליתי הרבה, כי כבר החלו לכאוב לי הרגליים וגם נהייתי רעב. טיילתי קצת בקצה הדרומי שלו, שיירות ארוכות של סוסים וכרכרות מחכים לזוגות או משפחות. דוכני נקניקיות ובייגלים שורצים בכל פינה. אנשים רצים ומתאמנים ומטיילים בפארק היפה הזה, שבאמת עושה רושם (מרחוק, אמנם) של חורשה גדולה מלאה כריות דשא, וקל לשכוח שהוא עומד במרכז העיר הכי עמוסה בעולם.

חיפשתי מקום לאכול והתשובה קפצה לפניי: שלט ניאון ענק של Brooklyn Diner. נכנסתי, שולחן לאחד. הכל מחולק ל-booths כמובן, כל אחד מכוסה בעשרות דיסקיות עם שמות של לקוחות שזהו ה-booth הקבוע שלהם. הזמנתי צ'יזבורגר ו-root beer. רוט ביר, מסתבר, זה לא ממש כמו הזיכרון העמום (והרע) שלי מבירה נשר. בשילוב עם כוס מלאה קרח, זה אחד הדברים שבאים הכי טוב ביום שטוף שמש שכזה!

משם המשכתי קצת, הגעתי לאולם אדיר שמעליו מתנוסס בגאווה הלוגו של Late Show with David Letterman. נחמד. אספתי מידע מהדפים המודבקים על איך להשיג כרטיסים (הם בהפסקה עד 6 ביולי) והמשכתי, כשאני רואה מרחוק בהמשך הרחוב המון פרסומות צבעוניות והמון ניאון.
טיים סקוור? אני חושב לעצמי. טיים סקוור. הגעתי לשם, בטעות. כמות האנשים, השלטים, המותגים והצבעים שם היא mindblowing. אחד הדברים הכי חמודים שראיתי בטיול אגב, הוא תחנת המשטרה שם באמצע: באופן הכי משתלב, האותיות POLICE כתובות באורות ניאון כחולות כשכל פעם אות אחרת נצבעת בסגול.
בדרך לדוכן הכרטיסים המוזלים לברודוויי, TKTS, תור אדיר של עשרות אנשים. אבל המחירים אטרקטיביים נורא. אין לי זמן (כי אני צריך להגיע למסיבת רווקים!) אז אני ממהר ורואה רק כמה דברים, איך לכל מותג ענק יש שם אולם, איך גם כאן אנשים יושבים על כסאות באמצע הכביש (לא מזמן סגרו את הכיכר לתנועת רכבים), איך חנויות פרטיות וקטנות מתחרות בהצלחה על העין עם הפרסומות הכי גדולות ובוטות ומזמינות. ביקרתי לדקה בחנות המותג של MTV, שמסודרת ומעוצבת ממש נחמד, ודווקא מחזיקה מרצ'נדייז מגניב ולא יקר כל-כך.

ואז הייתי צריך לחזור.
מצאתי תחנת סאבוויי (גם בה, המילה Subway היתה כתובה באלפי נורות צהובות קטנות שהחליפו גוון באפקטים משתנים), ירדתי ולקחתי את הקו שבדקתי שמגיע לפן סטיישן.
אלא שלקחתי את הכיוון הלא נכון! ירדתי תחנה אחת אחר כך והלכתי ברגל בחזרה לטיים סקוור, ומשם ברגל (לנווט ברגל זה קל יותר) לפן סטיישן.

מזל שאני מתארח אצל האנשים הכי נחמדים בעולם שלא הפריע להם שאני מאחר וסידרו לי טרמפ חלופי למסיבה.

וזהו, בערך, הסיכום הארוך-מדי של היום הראשון שלי במקום המהמם הזה שעוד לא הפסיק להמם אותי.
וזה בלי לספר על הרגע בו כמעט נשדדתי ע"י מוכר ממתקים, על ההומלס שהתקלח בכיור בשירותים של הספריה, על החשפנית שהוסיפה ללאפ-דאנס חביב גם פלירטוט קצת חצוף מדי, על החנות של M&M, על הרכבת חזרה ועל הבנות בעיר (וואו, הבנות).

*הבנתי למה הניו-יורקים כאלה יפים וחטובים: הם צריכים לעמוד כל הנסיעה בסאבוויי, לגמוע מרחקים אדירים בהליכה שוב ושוב, לעמוד עשר דקות בתור לקפה, לרוץ בפארק וללכת ברגל לפאב. ומאושרים: כי הם חיים בניו יורק. לא פלא.
אז יש לי מטרה חדשה לחיים.

6 תגובות בנושא “הסוד לחיים מאושרים*”

  1. ברגעים מסויימים במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני שוב שם, דרכך (זה היה מגניב, כמובן). אגב, נדמה לי שביום אחד בניו-יורק עשית יותר משעשיתי אני בשבועיים, אבל זה בסדר. ניו יורק תחכה לי (גם ת"א ואפילו ירושלים, אגב).

  2. אני אצטט את הציוץ שלי – "אני קורא את הטקסט הזה ומבין שהתגעגעתי לקרוא פוסטים שלך".
    אתה כותב בחסד, ואני רק מחכה לקרוא מה עשית בהמשך, ואת הסיפורים על ההומלס, החשפנית, מוכר הממתקים, והבנות בעיר.

  3. וואו..
    שגיא, כל כך כיף לי לקרוא את מה שאתה כותב. אתה מזכיר לי את התחושה הנפלאה של להיות בעיר המדהימה הזאת.. וזה כל כך נחמד 🙂
    תמשיך לעשות חיים ותמשיך לכתוב.

  4. שגיא
    אתה כותב מדהים
    התחברתי מאוד לכתיבה שלך וממש ראיתי לנגד עיני את כל מה שסיפרת. גרמת לניו יורק להשמע / להראות / להריח יותר טובה ממה שהרגשתי שאני הייתי שם…
    כשקראתי את זה הרגשתי שחבל שאני לא נמצאת איתך שם כדי שתכניס אותי להתלהבות הזאת

    תעשה חיים, תספר על המסיבת רווקים ובעיקר על החשפנית 🙂
    מחכה לקרוא את ההמשך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *